כבר הרבה זמן אני חושבת לכתוב משהו אישי בבלוג, ובסוף לא ממש יוצא.

אתמול קראתי פוסט על הדברים האימואים שנהגו ללבוש ולעשות בשנת 2007, וכשאני חושבת על זה בעצם לכתוב בבלוג על הבעיות שלך בחיים, כשהן לא בעיות של עבודה-לימודים-זוגיות אלא סתם דיכאון מתמשך זה די הכי אימואי לעשות, אבל לפעמים זה הכרחי.

בפייסבוק אין לי אפשרות לכתוב את זה כי אבא שלי ואחותי נמצאים שם ועוד כל מיני אנשים שזה לא מעניין אותם ולא צריכים לדעת.

אז נשאר הבלוג.

העניין הוא, בקצרה, שלמרות זוגיות סבבה, דירה משלי (לא באמת שלי, אבל אני גרה בה כמעט שלוש שנים והיא מרגישה כמו שלי..) ואולי לימודים והרבה הרבה תחביבים החיים שלי לא אמורים להרגיש כ"כ רע. מעולם לא היו לי הרבה חברים, ותמיד כשהיו לי העדפתי רוב הזמן להיות לבד.

יוצאים מן הכלל היו חברים שהכרתי דרך האינטרנט, שהיו איתי קצת יותר באותו ראש ונהניתי איתם הרבה יותר – אבל עכשיו אין לא את זה ולא את זה.

לבד, לגמרי. רוב הזמן, חוץ מכמה אנשים בודדים שאני נפגשת איתם פעם בשבועיים – זה והזוגיות לא מספיקים כדי לכסות את התחושה הזו.

מן הסתם מניחה שזה לפחות חלקית באשמתי, כנראה אני לא מסוגלת לתחזק קשרים (משהו שאמרתי על מלא אנשים בעבר ומסתבר שהוא תקף גם אליי) ולעבור לגור בצפון הארץ לא ממש עזר אלא להפך. כל השיחות שאני כן מנסה להתחיל נגמרות ממש מהר ואין בהן יותר מידי.

תקוותי נתלתה בכנסים שגם מהם לא יצא יותר מידי.

בקיצור, לא בטוחה עוד כמה זמן אני יכולה להחזיק ככה, ומקווה שיהיה שינוי בעתיד, הקרוב, ממש.

מניחה שאם אתחיל ללמוד זה ייתן לי כיוון כלשהו, למרות שכרגע אין לי הרבה תקווה בעניין.

אולי הפוסט הזה יימחק אח"כ כי אני מרגישה בעשר שנים צעירה יותר ממה שאני, וזה לא טוב בהקשר הזה.