כתבתי אי שם לפני כמה שנים בבלוג הזה פוסט מרגש ודרמתי על איך סיימתי את אחת הסדרות האהובות עליי ביותר, Fullmetal Alchemist.

 

ביום חמישי סיימתי סוף סוף את הרימייק שלה, Fullmetal Alchemist Brotherhood, ומן הראוי שגם את זה אציין בבלוג

 

בדרך כלל אני לא נוטה להתלהב ממה שכולם מתלהבים ממנו, אבל לא שמעתי דעה שלילית אחת על הסדרה ובצדק. זה היה מושלם. אני כל כך רוצה עוד, שהלכתי למנגה רק כדי לגלות שהאנימה הייתה אחד לאחד כמו המנגה ואין ולא יהיו עוד פרקים

 

באמת, זה למה קיימים פאנפיקים בעולם, עכשיו הבנתי את זה. מה עוד ייתן לי את מנת הרוי/ריזה שלי?!?

 

בקיצור, מי שבעידן הזה עדיין בעניין של אנימה ועוד לא צפה – לכו להוריד, עכשיו.

 

מעבר ללמרתן FMA גם הספקתי להיות במיצג ובהפגנה, אחד מוצלח יותר, אחת מוצלחת פחות. הייתה שם אישה שצעקה עלינו שהיא אוהבת בשר ונשמעה בכל המתחם – פשוט מהווה דוגמא ומופת..  יש אנשים שאיתם לא ניתן לדבר.

 

אתה רודף אותי שוב, גם אחרי שמונה שנים או כמה שלא עבר מהפעם האחרונה שנפגשנו כידידים ודיברנו פשוט על הכל. חשבתי שאם יעבור מספיק זמן, דיי, אני אשכח. יש לי חבר שאני אוהבת עכשיו, וחיים, ולא נקרית בדרכי כבר חמש שנים בערך, ועדיין, סימן אחד ממך מספיק כדי להזכיר לי הכל.

יש דברים והרגשות שלא שוכחים לעולם, לא משנה כמה החיים יתקדמו. יתרה מכך, יש דברים שמונעים מהחיים להתקדם כמו שצריך. למה אני צריכה להרגיש אשמה על זה?! אם לא הייתי בזוגיות, לפחות הייתי יושבת וסובלת לבד. הזוי. אם כבר אנימה, ממש הייתי יכולה לככב באחת עכשיו.

 

שנה טובה ומוצלחת לכולם. ♥

מסיבה כלשהי (על מי אני עובדת? אני יודעת בדיוק מה הסיבה) עברתי עכשיו כל חצי מהבלוג שלי. גאד. אני בן אדם של נוסטלגיה, וזה אחד ההרגלים הלא בריאים שרכשתי במהלך השנים. feels, feels everywhere