שלושה סעיפים על המצב

אני בדרך כלל לא כותבת על מלחמות, מבצעים וכדומה.

 

מכל מיני סיבות – אני שונאת להשמע קלישאתית, הרי ברור שכולנו מקווים שזה ייגמר, אני לא מוכנה לקחת חלק באי-שמירה על בטחון מידע כמו שהולך כאן בזמן האחרון ואין משהו שאני אכתוב שלפניי לא כתבו, או שלמישהו יהיה משהו להגיד נגד זה, אבל באמת מתסכלים אותי שלושה דברים עיקריים:

 

א. ערבים/שמאלנים/סתם אנשים קיצוניים שאישית לא מעניין אותי השיוך שלהם או הדת שלהם שמרשים לעצמם להתנתק לגמרי מהמציאות ולשמוח על מוות של חיילים שבלעדיהם סביר להניח שהיו כבר מתים. 

 

ב. העובדה שלא ניתן לכתוב תגובה נורמלית ומלאת שפיות בלי שיעירו לי שאני שמאלנית, עוכרת ישראל וכדומה למרות שעשיתי צבא ואפילו קצת יותר ואני ממש בעד המדינה שלי. אני פשוט זוכרת להתנהג כמו בת אדם, אני זוכרת שלא לכל אדם שמשויך לדת/מדינה/רשות מגיע למות/להשרף/להיות מושמד אך ורק בגלל השיוך הזה. 

 

ג. בהמשך לסעיף א', אנשים חסרי כבוד שמנצלים כתבה על חייל שנהרג כדי לכתוב "מוות לכל הערבים והשמאלניםםםם!!!!".

 

אז מספיק שיש לנו בעיות עם ארגון טרור שלא ניתן לדבר איתו ושבוודאי אין לו רציונל, אנחנו לא צריכים עוד אנשים מקרב המדינה שיראו כמה אין להם רציונל גם.

 

קחו הכל ביחס מתאים.

מתווכת

המילה בכותרת לא נראית לי כל כך נכונה, אבל בדקתי ונראה שככה כותבים את זה.

 

אפשר להגיד שכל החיים הייתי סוג של מתווך, תמיד קישרתי בין אנשים בצורה כזו או אחרת.

 

הרבה אנשים מסוגים שונים ומתחומי עניין מגוונים עברו דרכי והתחברו, או גם כאלו לא מסוגים שונים.

 

אפילו שידכתי בין זוג.

 

וככה זה ממשיך – אני תמיד מרגישה שאני מקשרת בין אנשים, אבל הם לא מתקשרים אליי.

 

לא באמת.

 

כמות האנשים שפגשתי באופן אישי בחצי שנה האחרונה מעטה להפליא. זה לא שלא ניסיתי, זה ש.. זה לא הלך.

 

אולי זה למה אני מרגישה כל כך מנותקת מהעולם מאז שעברתי דירה. =

 

ובנימה קצת יותר אופטימית – אני עובדת כבר כמה חודשים, ואנסה לעבוד כמה שיותר עד הקורס.

 

אהיה נורא מרוצה אם אצליח לממן לעצמי חופשה קטנה בחו"ל, ומאד חשוב שהיא תהיה בחו"ל. 

 

עד כאן,

 

Aneduuneתוהה אם אי פעם כתבתי את השם שלי בבלוג