הערה: מדובר בקטע שכתבתי לפני המון זמן, יכול להיות ששנים, ועברתי עליו רק עכשיו. מסיבה לא ברורה התחשק לי לפרסם אותו. יש לו גם המשך שעדיין לא כתוב, אולי מתישהו אחזור אליו..
"העלים הסתחררו
בדממה, מביאים עמם את תחילת הסתיו.
היא החליקה את שולי חצאיתה והמשיכה לצעוד במורד השביל המוריד לביתה. בניגוד לשאר האנשים, באותו היום היא לא מיהרה. מזג האוויר גרם לה למצב רוח טוב.
היא אהבה את הסתיו – את צבעי העלים המשתנים, בעלי החיים הקטנים היוצאים ממקום מחבואם לאחר תקופת הקיץ החמה, את הרוח שגרמה לשיערה להתנופף..
'זה יום טוב', חשבה לעצמה, 'יום יעיל, ומלמד.. אני אעשה אותו כזה!' בעודה הולכת ומהרהרת,
הרגישה לפתע ברגליה המתנתקות מהקרקע. הרוח אמנם התחזקה מעט, אולם לא ייתכן שהתחזקה
עד כדי כך שתוכל להרים אנשים מהקרקע..
לפני שהספיקה להיאחז במשהו גופה החל להסתחרר באוויר, נמשך יותר ויותר
למעלה. במהרה מחשבותיה התערפלו וראייתה היטשטשה..
כשחזרה להכרה, לאחר זמן לא ידוע, היא נאלצה לעצום את עיניה שוב כמעט מיד לאחר שפקחה אותן, מכיוון שהאור שנתגלה לעיניה היה לבן ומסנוור כל כך, כמעט כמו מרכזה של השמש ממש. לאחר שהסתגלה מעט לאור החזק היא החלה לבחון את סביבתה הקרובה, אך מיד קיבלה הלם נוסף – משק כנפיים ענקיות נשמע מאחוריה.. היא הסתובבה והספיקה לראות כנף לבנה עצומה חובטת באוויר – סנטימטרים ספורים מפניה.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחה היא שאלו מלאכים, ושהיא כנראה מתה. בוודאי הרוח סחפה אותה עד שהתנגשה באיזושהי מכונית או עץ.. אבל מסיבה מסוימת היא הטילה ספק במחשבה זו. האפשרות השנייה הייתה שהיא חולמת. חלום מוחשי מאד.'
'את לא חולמת.'
היא הסתובבה במהירות לשמע הקול, ונאנקה קלות לנוכח המראה שנגלה לפניה:
הנער הכי יפה שראתה בחייה, כל כך יפה שהטילה ספק בכך שיש לו קשר ישיר לגזע בני האדם. עיניו החומות נצנצו מאחורי שיערו השחור
כלילה, שהיווה ניגוד מושלם לעורו הבהיר. אך מה שהדהים אותה יותר מכל, היו זוג הכנפיים הלבנות הענקיות שיצאו מתוך גבו.
הן היו מעוטרות בנוצות שנראו רכות להפליא, ומדי פעם, כאילו התעוררו לחיים, נעו מעט למטה ולמעלה.
הקול שלו היה רך ועדין ועם זאת החלטי. היא שמעה אותו היטב אך הוא לא נשמע לאוזניה כמו קול רגיל, אלא נשמע בתוך ראשה, מה שגרם לה
לפקפק יותר במילותיו של הנער. "ברור שאני חולמת, אין מלאכים באמת..", מלמלה.
אין מלאכים באמת. היה זה מוזר בשבילה להגיד דבר כזה, במיוחד בשבילה, הרי היא כל כך אהבה מלאכים. תמיד כשציירה,
מצאה את עצמה מוסיפה לדמות כנפיים עטורות נוצות ואולי איזו הילה מעל לראשם.. אלו היו יצורי הפנטזיה האהובים עליה. 'אבל זה בדיוק העניין', חשבה, פנטזיה. היא הכריחה את עצמה לחשוב בהיגיון, אך לקול בראשה היו תכניות אחרות.
'אנחנו מלאכים רק מכיוון שכך אנחנו מופיעים במחשבותיך. יכולנו להיות גם דרקונים באותה המידה. אנחנו כאן בכדי לשרת אותך, ונופיע מולך בהתאם.' היא עדיין לא הבינה. אך קולו של המלאך-נער מילא אותה בביטחון, והיא החליטה להאמין למילותיו. מכל מקום, לא נראה לה שתצליח להתעורר מהחלום בקרוב.
"אז למה אני כאן, בעצם? למה מכל האנשים, דווקא אני?" שאלה
בשלב זה המלאך עצר לחשוב. נדמה שהוא בעצמו לא בטוח בתשובה.
'בעצם, תסלחי לי, אבל אני לא כל כך בטוח. לפעמים הגורל בוחר אנשים למשימה מסוימת, ואת נבחרת להגיע אלינו.
"משימה? איזו משימה?'
'ובכן, הסתכלי מתחתייך.. ואמרי לי.'
