טוב, רציתי לכתוב את הפוסט הזה עם העיצוב החדש והיפה שלי, אבל אז נזכרתי בשנאה ההדדית שלי ושל צבעי HTML.
אז בינתיים הוא ככה, עד שיהיה לי כח להתעסק איתו שוב.
לא נראה לי שכתבתי כאן, וזה לא כל כך משנה כי אין לי קוראים, אבל הייתי באילת בפעם הראשונה בחיי לפני שלושה שבועות. היה כיף ומרוחק.
מחר זה עוד חודשיים. ולפעמים זה מרגיש כאילו אין סיכוי שזה יגיע, ואני לעד אשאר במערכת הזו. כלומר, אני באמת לא אתפלא אם דברים ישתבשו עוד חודשיים.. מלחיץ.
אולי זה למה נאבדה לי כל כך המוטיבציה. אני לא מכירה את עצמי בזמן האחרון. כלומר, מההתחלה לא אהבתי את התפקיד הזה, אבל השקעתי, וניסיתי לעשות מעבר, ועכשיו אני בקושי עושה את מה שאני חייבת, ופשוט משתוקקת לברוח מהכל לכמה זמן. אני לא אוהבת להיות כזו, כל כך לא אוהבת! אני מרגישה שאיבדתי חלק מעצמי ורוצה אותו בחזרה.. לא בטוחה מה עוצר אותי.
מסתבר שאני צריכה לעשות פסיכומטרי עד אפריל, אם אני רוצה להתחיל ללמוד באוקטובר 2014. לא צפיתי את זה כל כך, והאמת גם לא ביררתי מספיק, אז כנראה שהולך להיות לחוץ עוד יותר.. אבל מה לא עושים בשביל המטרה?
בעניין אחר, קורי מונטית'. ראיתי את שתי העונות הראשונות של Glee, וכנראה שהספיק לי באותה תקופה (אולי אחזור לראות מתישהו..), והדמות שלו לא הייתה האהובה עליי, אבל אין ספק שהוא היה חלק בלתי נפרד מהסדרה ומהתופעה העולמית הזו, והיה הצלחה בזכות עצמו.
ובאמת שעצוב לי ככל שזה מחלחל יותר. ועצוב לי עוד יותר על ליאה מישל. משום מה מצאתי את עצמי חושבת עליה הרבה ביומיים האחרונים, ואני לא רוצה להתחיל לתאר לעצמי בכלל מה זה לאבד בן זוג..
יהי זכרו ברוך.
