חדר קטן. קטן כל כך – לא מתאים לעשרה אנשים בוגרים. באופן טבעי שני אנשים היו מרגישים כלואים שם יותר מחמש דקות.

אבל הם אכן היו כלואים, והם היו עשרה. והם נאלצו להתרגל. ייתכן שייקח להם חיים שלמים להתרגל לכך. 

בשבילה זה היה עולם אחר.

היא רצה בחדר הקטן ההוא, שיחקה עם חבריה, עשתה את כל מה שילדה בגילה אמורה לעשות. בשבילה זה היה מרחב בלתי נגמר.

היום היא קראה לאחיה הקטן, לבוא לשחק איתה ליד הנחל. דמות קטנה עם שיער בהיר התקרבה אליה בריצה.

הוא ישב לצידה, רגליהם השתכשכו במים, והיא הרגישה את קרני השמש הרכות על פניה. כל כך התגעגעה לתחושה הזו.

היא התאמצה קצת יותר ושמעה נביחה אחת, מאושרת. היא ליטפה את שיערה החום והרך כמשי, הרגישה את הקולר בין אצבעותיה.

 

היה לה את הכישרון הזה. לעיתים, כשהכל נעשה יותר מדי, הייתה מסוגלת להכניס את עצמה לדמיון עד ששכחה את סביבתה כליל.

בדמיונה הכל שוב היה חי, שוב היה טוב.. בדמיונה היא חזרה למציאות שנלקחה ממנה.

חלומה בהקיץ היה כל כך עוצמתי, כל כך אמיתי..

 

טעות קטנה

 

היא נתנה לצליל דמוי צחוק לבקוע מפיה..

במהרה נשמעה דפיקה בדלת. שקשוק רובה.

המציאות הייתה כמו סטירה מצלצלת. כל מה שבנתה סביבה היום התמוגג ונעלם.

היא ידעה שעכשיו היא צריכה להיות בשקט. עכשיו המשחק שלהם.

'אל תדאג', היא לחשה לדמות אחיה המטשטשת בדמיונה, 'אני אחזור לשחק איתך מחר'

 

 

יזכור.