קצר, אומנם, ומפרסמת. ואחרי כמה דקות מוחקת. אולי גם זה יימחק. הרי אני כבר לא מספרת הרבה לבלוג הזה.
כי אני לא רוצה פסימיות בבלוג הזה.
אני לא רוצה פסימיות בשום מקום.
וזה דורש אומץ מטורף, וזה דורש להפסיק להתמרמר ולבכות כמו שאני עושה תמיד כשמשהו לא מסתדר,
או כשאני בטוחה לגמרי שלא יסתדר.
אני באמת רוצה להיות אופטימית. ולא רק ברגעים מאושרים. אבל אני גם רוצה, פעם אחת, שזה ישתלם..
כי באמת שיש לי בשביל מה. בעיקר בשביל מי.
♥
