חנה קראל / שוב מלך לב אדום

הספר הזה תפס אותי בגרון מהעמוד הראשון, למרות שהעמוד הראשון עדיין תמים, הוא מתאר את המיפגש הראשון בין איזולדה המכונה איזה לישעיהו המכונה שעייק, את אהבתם ממבט ראשון, למרות שקודם לכן חשבה איזולדה שהיא מאוהבת בחבר הילדות יורק שוורצוולד, שממנו שאלה זוג נעליים, כי ביתה נהרס בהפצצה. בעצם אפשר כבר מהשורות הראשונות לדעת שזה סיפור ממלחמת-העולם השנייה, כי מאז לא היתה בפולין שום מלחמה. איזה אושר לחיות במדינה שאין בה מלחמות. ומצד שני מלחמת-העולם השנייה לגמרי הספיקה למאה השנים הבאות או יותר. איזולדה היא צעירה יהודיה בפולין במלחמת העולם השנייה, והיא מתאהבת בשעייק, והם מתחתנים. היא לובשת שמלה מבד תכלת לילך שאמה קנתה כדי לתפור שמלה ליום ההולדת של אחיה, שמת מדלקת-ריאות בטרם מלאו לו שנתיים. אחר כך נלמד שכנראה לא היו לה עוד אחים, שהיתה בת יחידה מפונקת של הורים משכילים, ולמדה לדבר גרמנית, רוסית, צרפתית, אפילו קצת אנגלית. זה יעזור לה מאד לשרוד במלחמה. יורק שוורצוולד גם סידר לה עבודה בטיפול בחולים. העבודה הזו עוד תציל את חייה כמה פעמים. אבל מה שהכי מציל את איזולדה זה שלעולם איננה פסיבית: תמיד תמיד היא יוזמת, מנסה כל הזמן למצוא דרך להימלט מהגורל המר הצפוי לצעירה יהודיה בפולין הכבושה בידי הנאצים, ולשם כך היא נוטלת סיכונים שלא ייאמנו. קשה לומר אם איזולדה שורדת את המלחמה על כל תהפוכותיה בזכות היוזמה והאומץ או בזכות ההשגחה העליונה או בזכות מזלה הטוב. אולי כל השלושה נכונים.

איזולדה משחדת את השומר ויוצאת מן הגטו, איזולדה צובעת את שערה השחור כעורב לבלונד אפרפר, משנה את הקול, לומדת לדבר כמו פולניה, להתנהג כמו פולניה, עכשיו קוראים לה מריה פבליצקי, אבל כל הזמן מישהו מזהה שהיא יהודיה. שוטר פולני מאלץ אותה לשכב איתו והיא מאושרת, כי היתה בטוחה שיסגיר אותה לגרמנים והוא מניח לה ללכת. אומר לה שיש לה מזל שפגשה אדם הגון.

אבל היא עושה גם טעויות. הולכת להיפרד מחברתה בשה שבעזרת דרכונים מן השוק השחור מאמינה שתצליח לנסוע להונדורס. אצל בשה הכירה את שעייק. בעצם בשה חפצה בו ראשונה. אבל הוא התאהב ממבט ראשון באיזולדה היפה. בשה סורגת סוודר משאריות צמר. היא לא תזכה ללבוש את הסוודר הזה ולא תראה את הונדורס. איזולדה עוד תפגוש יום אחד את הסוודר. בינתים היא נזרקת לכלא כפולניה ומשתחררת, אבל למאסרה תוצאות הרות-גורל לקרוביה: בעלת הבית שהחביאה את הורי בעלה ואחותו נבהלה ממאסרה וזרקה אותם לרחוב. אמו של בעלה נתפסה והוצאה להורג. הוא לא יסלח לה על כך, למרות שבעצמו לא מנע מאביה ללכת אל מותו. היא איננה מאשימה את בעלה בדבר. בעלה מאשים אותה בכל. כך זה יהיה גם אחרי המלחמה. במהרה גם בעלה נתפס ונשלח לאושוויץ. היא נשבעת להציל אותו.

איזולדה כבר איננה מנסה להציל את עצמה אלא את בעלה בלבד. הדברים שהיא עושה לשם כך מדהימים בתעוזתם. כשנודע לה שבעלה במאוטהאוזן היא נוסעת לוינה כדי להגיע אליו ונתפסת, ונשלחת לאושוויץ. היא מנסה להימלט מחלון הרכבת, אבל יהודי אחד אוחז ברגלה בכוח, מפחד שייפגעו בגללה, מסרב להבין שגורלם ממילא נגזר. היא תינצל מאושוויץ. היהודי שמשך ברגלה ומנע ממנה לקפוץ מן הרכבת יומת מיד. האם זה מין צדק מוזר? היא תיחלץ ותימלט שוב ושוב וגם תיתפס שוב ושוב. אבל בפעם האחרונה שתישלח לאושוויץ אל מות ודאי, יתברר שאושוויץ נפלה בידי הרוסים. הרכבת תחזור חזרה. היא חושבת שאלהים הציל אותה הפעם מכיוון שהשיגה זוג נעליים לאסירה נטולת נעליים. הצילה את חיי חברתה וחייה שלה ניצלו בתמורה. היא איננה חדלה להאמין באלהים שחוזר ומציל אותה. אחרי המלחמה היא תנסה ללמד את בנותיה ונכדיה מה לעשות כדי לשרוד: לצבוע לבלונד, אבל לא בלונד מוגזם, שייראה טבעי, לשנות את הקול, לא לדבר כמו יהודיה, לא להתנהג כמו יהודיה, וגם לעשות הסכם עם אלהים, אלהים שלנו, לא זה של הנוצרים שרע אלינו. באלהים שלנו היא עדיין מאמינה. הרי היא ניצלה, וגם בעלה ניצל. אבל זה לא היה כמו בסרט, כפי שדימיינה. הפגישה ביניהם לא היתה מאושרת, חייהם אחרי המלחמה לא היו מאושרים. הם ניצלו מן המלחמה, אבל אהבתם לא ניצלה. והיא רצתה רק לחיות ואפילו למות בשבילו. רק בשבילו. כל ימיה הוא היה אהבתה היחידה. היא לא האשימה אותו בדבר, לא כעסה על בעלה, לא על אלהים, אפילו על הגרמנים והפולנים לא כעסה. לנקמות וגם לתודות לא היה לה כוח. אבל כעסה על עצמה. חזרה והאשימה את עצמה.

את הסיפור שסיפרה חנה קראל, איזולדה לא אהבה. הסיפור שלה היה צריך להיות סרט הוליוודי. היא רצתה שאליזבת טיילור תשחק את דמותה. היא רצתה סרט רומנטי, כמו הסרטים שצפתה בהם לפני המלחמה. בסיפור שכתבה חנה קראל אין סרט ואין סוף של סרט, יש רק מציאות. יש חיים כמו שחיים. יש הצלה. אין נחמה.

והגרון נחנק, והלב מתכווץ ומתכווץ. 

חנה קראל / שוב מלך לב אדום, הוצאת עם עובד, מירי פז תירגמה מפולנית      

קנה לך ספר

אתמול מלאו לי ששים שנה וניצן שאלה אותי מה אני רוצה לעשות ביום ההולדת שלי ורציתי רק לבלות איתה את היום, כי רוב הזמן היא נמצאת באנגליה ואין לי הרבה הזדמנויות. אחר כך ראיתי שבדיוק נפתח שבוע הספר אז ביקשתי שנלך לשם. בשנה שעברה לא הייתי בשבוע הספר, אולי כבר כמה שנים לא הייתי, אינני זוכרת, ואני אוהבת ללכת לשם ולחטט בספרים, במיוחד אלה של ההוצאות הותיקות, כמו עם עובד והקיבוץ המאוחד, שמביאים מהמחסן ספרים ישנים שכבר אי אפשר להשיג בחנויות. אבל בכל פעם שמצאתי ספר שרציתי אמרו לי שאפשר שלושה במאה, או אחד ועוד אחד, ודברים כאלה שמבלבלים אותי. בעצם כולם אמרו שלוש במאה, לא כל כך שמתי לב לזה אבל ניצן אמרה לי, כולם אומרים שלוש במאה, נדמה לי שעל דוכן אחד אפילו כתבו במלים מפורשות "שלוש במאה". תמיד כשאומרים לי לבחור עוד ספרים אני מתבלבלת. בדרך כלל אני רוצה ספר אחד שמוצא חן בעיני ולא שלושה ספרים במאה שקל, ספרים זה לא כמו שעועית ירוקה שאם זה בזול אז לוקחים שני קילו במקום אחד, שיאכלו הילדים שעועית, יש בזה הרבה ויטמינים. לפעמים כשמתחילים להציק לי לבחור עוד ספר, ומתחילים להראות לי כל מיני ספרים ואומרים לי שזה מאד מצחיק וכאלה דברים אני מוותרת על כל הקנייה. פתאם נדמה לי שתיכף יפלו לי כל הספרים על הראש והאותיות שעל הכריכות קופצות ומתבלבלות לי. ספר צריך להתאהב בו, צריך לקרוא אותו כאילו אין שום דבר אחר בעולם. ואם אומרים לך תיקח עוד אחד, זה כמו שמציעים פגישה עם כמה בני זוג ביחד, יש בזה משהו מגעיל, כמעט פורנוגרפי, שהורג את האינטימיות בין בן-אדם לספר, ובן-אדם שאוהב ספרים רוצה אינטימיות עם ספר, לא אורגיה המונית. פעם אפילו הציעו לי בחנות צנצנת גדולה של קפה ביחד עם ספר, ואני לא שותה קפה, וכמה פעמים ממש דרשו שאבחר ספר בחינם, ובחרתי כמה אבל אף פעם לא קראתי אף אחד מהם. אני אוהבת לחפש ולמצוא ספרים שאני רוצה באמת. למשל את הסיפורים של אליס מונרו. בכל פעם שמצאתי קובץ סיפורים שעוד לא קראתי זה היה כמו למצוא מטמון קטן שחיפשתי, וגם כמו להשלים חתיכה בפאזל. אם אני אוהבת ספר אחד של סופר אני מחפשת עוד ספרים שלו, וזה כבר כמו פגישה שנייה עם מישהו שמצא חן בעיניך בפגישה הראשונה: זה מרגש עוד יותר מהפגישה הראשונה, כי כבר יש ציפיות ופוחדים להתאכזב, ומצד שני אם הציפיות מתממשות גם בפעם השנייה והשלישית, אז כבר מרגישים שיוצאים קבוע עם הסופר, וכבר מתגעגעים אליו מספר לספר כמו מפגישה לפגישה עם חבר אהוב. ואיזה אושר למצוא ספר שנורא רצית לקרוא וחיפשת וחיפשת המון זמן ופתאם מוצאים אותו בשבוע הספר מונח ככה בערימה ולא נראה כל כך טוב, איזה פגם בכריכה, ומרגישים כזאת שמחה שהנה עכשיו נפגשתם סופסוף, אתה והספר, ותוכלו להשלים את החסר, ואז אומרים לך זה שלוש במאה, ותמיד מתחשק לי לומר שמספיק לי עותק אחד, אני לא צריכה שלושה, זה רק בשבילי הספר, לקריאה עצמית, אבל אני רק עומדת שם בעיניים פעורות ומרגישה איך כאב הראש מתפשט מהאוזניים לגולגולת במעגלים מתרחבים כמו של אבן שנזרקת למים. פתאם מתפוצצים בלונים, אחד מתפוצץ לי ממש קרוב לאוזן ועכשיו האוזן ממש כואבת. בלונים לא הולכים טוב עם ספרים. אני לא אוהבת בלונים, אפילו ביום הולדת. אני לא אוהבת שום דבר שיכול להתפוצץ ולהרעיש, כולל בלונים וזיקוקים. יותר מדי דברים בירושלים מתפוצצים, אני מוכרחה שקט, ספר אחד בבקשה, רק הספר הזה, רק אותו אני רוצה, רק הוא קנה את לבי, אני טיפוס מונוגמי, שלושה זה יותר מדי בשבילי, אפילו שניים, עכשיו שקט, נלך הביתה, נשתה כוס תה, נפתח את הספר, העיניים תתרחבנה, העייפות תחלוף כלא היתה, הדף הראשון ייפתח כמו דלת ויבלע אותנו פנימה. ושום דבר לא יפריע לנו יותר.    

השקר של טובת הילדים

כבר שבוע אני מנסה לכתוב את הרשימה הזו ולא מצליחה, כי הדברים יותר מדי מכאיבים. אני כבר אשה מבוגרת, בנותי כבר נשים בוגרות שמנהלות את חייהן היטב, איש לא לקח אותן ממני אף פעם, אחרי שאביהן עזב את הבית ועבר להתגורר עם אשתו השנייה הוא לא ביקש לקחת אותן ממני ועורך-הדין שייצג אותי אמר לי במפורש שאין לו שום סיכוי לקבל אותן, ובכל זאת פחדתי מאד שיקחו אותן ממני. הרבה זמן היו לי סיוטים שחוטפים אותן ממני ועדיין, אחרי עשרות שנים, יש לי לפעמים סיוטים כאלה, וגם את הדיונים על ביטול חזקת הגיל הרך אני חווה כסיוט, למרות שחיי כבר לא ישתנו, גם אם המכה הנוספת הזאת תיפול על הנשים בישראל הכפופות לחוק דתי דכאני ומפלה שמטיל עליהן גזירות אכזריות ובלתי-אנושיות כמו עגינות לכל ימי חייהן – לא רק תמי ארד שאת סיפורה המזעזע מכירים כולם, גם נשים רבות אחרות שאינן מוכרות לציבור נשארות משועבדות עשרות שנים לגברים שנמלטו והשאירו אותן לבדן עם ילדים וחובות וללא שום יכולת לבנות לעצמן חיים חדשים, אבל בעצם החוק משעבד גם את כל הנשים הנשואות לבעליהן עד שיואילו לשחרר אותן מהשיעבוד, בעוד שהוא מתיר לבעלים להחזיק מאהבות ולהוליד ילדים כחפצם וללא כל פגיעה במעמדם. מי שמתגאה בכך שמצב הנשים אצלנו טוב יותר מאשר בסעודיה עדיף שיתבייש.

כעת לא רק שנשים צריכות לנהל מאבקי גירושין אכזריים מתוך אימה ופחד שבעליהן יסרבו לתת להן גט ויסחטו מהן רכוש וממון תמורת הסכמה לגט, פחד שמלוה כל אשה בישראל, לפחד הזה נוספת כעת האימה מגזילת הילדים, לא חלילה כדי שיקבלו טיפול טוב וראוי, שהרי הטיפול הזה, בחלקן הארי של המשפחות בישראל, ניתן בידי האמהות וממשיך להינתן בידי האמהות, אלא מפני שגידול הילדים נקשר בעניין מזונות הילדים, והגברים נוכחו שהבקשה למשמורת בלעדית או משותפת היא שיטה נפלאה להפחתת המזונות, גם אם לאחר הגירושין, כפי שקורה במשפחות אינספור, הם אינם טורחים כלל לפגוש את ילדיהם, בוודאי שאינם מעוניינים להפוך להורה המטפל בהם. גברים אחרי הגירושים עסוקים בבניית זוגיות חדשה, או במתן תוקף רשמי לרומן שניהלו מחוץ לנישואים. נשים גרושות עסוקות בהישרדות, ולרוב הן לבדן בעולם, כי גם קרובי משפחה מתנכרים לא פעם לנשים גרושות. כשכבר אינם צריכים להתחרות בהורי הבעל ולהרשים אותם, נדיבותם כלפי בנותיהם עלולה להצטמצם פלאים. זה לא קורה כמובן אצל כולם. יש הורים שתומכים בבנותיהם הגרושות, אבל התמיכה הזו הרבה פחות נפוצה משחושבים. וכמובן לא כל ההורים מסוגלים לתמוך, גם אם הם רוצים.

מצבן של נשים בהליכי גירושין כבר הורע מאד מאז פירסום מסקנות ועדת שניט, שמחקו את ההטבה שהביאה לנשים הקמת בתי המשפט למשפחה. כעת נהנים הגברים גם מהיתרון שמעניקים להם בתי הדין הרבניים שמתייחסים לאשה נשואה כאל שפחה של בעלה שזקוקה להסכמתו כדי להתגרש ונתונה לאינספור סנקציות נוראות על הפרת השיעבוד הזה, ומצד שני נהנים כעת, ושואפים להינות עוד יותר מהגל האנטי-פמיניסטי, שמאמץ באופן שקרי את הרטוריקה של שיוויון כדי לשעבד את הנשים עוד יותר ולהתעלל בהן עוד יותר, ובטענה של שיוויון מנסה לבטל את חזקת הגיל הרך שמעניקה הגנה מינימלית לאמהות ולילדיהן מפני גברים שמוכנים להרוס את חיי ילדיהם ובלבד שיפחיתו את תשלום המזונות. כמו כל מי שמנסה לפגוע בנשים ובילדים מכריזים גם חברי וועדת שניט שכבר המיטו אסון על אינספור נשים וילדים וגם פוליטיקאיות ופוליטיקאים שעניינם היחיד הוא להחניף לגברים ששולטים ברמה בכל מפלגות הימין, שהם לא לטובת נשים ולא לטובת גברים אלא לטובת הילדים.

עורך הדין שייצג אותי בהליך הגירושין, לא נהג איתי תמיד בהגינות, גם הוא היה גבר שהזדהה במידה רבה עם בעלי וסייע לי רק בלית ברירה, אבל הוא נתן לי עצה אחת ששוה זהב: אל תתייחסי לאנשים שאומרים לך לוותר לטובת הילדים, כי מי שדואג לטובת הילדים דואג קודם כל לך. בכל עת שאני שומעת כעת מאנשים ששואפים לפגוע אנושות בנשים שהם לטובת הילדים, אני נזכרת בדברים האלה שבמהרה נוכחתי כמה הם נכונים: כל מי שהיה לו אינטרס לפגוע בי, לראות אותי נזרקת לרחוב ואולי מתאבדת, כפי שהמליץ לי בעלי לעשות, המלצה שלא התכוונתי לקבל ולא קיבלתי, כל אלה נאמו לי על טובת הילדים. אין שקר גדול יותר מהדיבור על טובת הילדים, כי אין הפרדה בין טובת האמהות לטובת הילדים. ילדים שאמם אומללה הם ילדים אומללים, ילדים שאמם עשוקה ורמוסה ורעבה ללחם הם ילדים אומללים, ילדים שנלקחים ומורחקים מאמם ולו לתקופה קצרה הם ילדים אומללים. כל השאר הוא שקר וכזב. מי שדואג לטובת הילדים דואג לזכויות הנשים. לו דאג מישהו מהפוליטיקאים לטובת הילדים, כבר היו בישראל מזמן נישואים אזרחיים שיוויוניים באמת, שבהם הנישואים הם הסכם בין שני צדדים שווים ולא חוזה שיעבוד כמו הנישואים הדתיים הנכפים עלינו בחוק המדינה, נישואים אזרחיים שבהם היעלמות של הבעל מאפשרת לאשה אחרי תקופה סבירה התרת נישואים, נישואים אזרחיים שיאפשרו לנשים לבקש את התרת הנישואים כפי שמתירים כל חוזה אזרחי שבו שני הצדדים הם שווים, וגם לתבוע מהבעל פיצויים הולמים במידה שיש הצדקה לכך, למשל במקרה שבו טיפלה האשה לבדה בבית ובילדים ואיפשרה לבעל להתקדם בלימודיו ובעבודתו ולשפר את הכנסותיו, בעוד שהיא נשארה מאחור, מצב נפוץ בקשרי נישואים רבים.

כבר כעת ניכרות התוצאות הקשות לגבי נשים גרושות וילדיהן של פסיקות בתי משפט בעקבות וועדת שניט ורוח השלטון במדינת ישראל שאיננו מדכא רק פלשתינים, הוא מדכא לא פחות את ציבור הנשים ששכרן נשחק, מעמדן נשחק מעובדות מדינה לעובדות קבלן עשוקות ומבוזות, והן נאלצות יותר ויותר לציית לדיכוי נשים שאיננו מתבסס לא על התורה ולא על ההלכה אלא על שנאת נשים בלבד, כמו הסירוב להאזין לדברי נשים ולשירת נשים שמוצג ברבים כאילו היה חלק מעשרת הדיברות, ואיננו אלא גחמה מיזוגנית שמושלטת בכוח הזרוע. כמו כל נבלה מתקשט גם דיכוי הנשים בדיבורים נאים על "שיוויון" ו"טובת הילדים" שכמו "גמישות תעסוקתית", "התייעלות" ו"רפורמה" הפכו לכסות מילולית למעשי נבלה שלטוניים, שמטרתם היחידה היא גזילת לחמם וזכויותיהם של העניים והחלשים בחברה ורמיסת כבוד האדם.     

רואים ורוד

זה מאד מסוכן, אמרה יעל דיין בפנים חמורות. הדבר המאד מסוכן לדידה הוא שיש אנשי ימין שמגלים סובלנות כלפי הומוסקסואלים, ולדבריה משתמשים בזה כדי להצדיק את מדיניות הימין, וזה מאד מסוכן. אני חושבת שמסוכן זה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח הומוסקסואלים, בסכין או ברובה. מבחינתי זה מה שמסוכן, ורק לפני שנה נרצחה נערה, שירה בנקי בת שש עשרה שנים בלבד, במצעד הגאוה. זה שבליכוד יש ח"כ הומוסקסואל – שאנשי שמאל אינם חדלים לתקוף אותו, וזה שמירי רגב באה למצעד הגאוה ותומכת בקהילה ההומוסקסואלית, זה דוקא דבר מאד שמח מבחינתי, מאד מאד שמח. רק בשנים האחרונות תמיכה בהומוסקסואלים בימין הפוליטי היא דבר שעולה בכלל על הדעת. רק לפני כמה שנים איימו המתנחלים להצטרף לאנשי כ"ך בירושלים כדי לסכל את מצעד הגאוה. לפני פחות מעשור עוד הלכו בשורות המצעד רק אנשי מר"ץ וחד"ש, אפילו למפלגת העבודה לא היתה נוכחות. שלי יחימוביץ' היתה הראשונה ממפלגת העבודה שבאה למצעד כשנבחרה לראשות מפלגת העבודה. ועדיין לא היו אנשי ימין במצעד, עד לרצח בבר-נוער, שעד היום, שבע שנים מאוחר יותר, הרוצח שם טרם נתפס, והמשטרה כפי שהדברים נראים לי לצערי מעולם לא רצתה לתפוס את הרוצח. כל מה שעניין את המשטרה זה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. יותר משטרחה המשטרה לחפש את הרוצח, היא טרחה להפיץ באמצעות כתבי המשטרה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, שלא ייתכן אחרת. כשלא הצליחה לטפול את אשמת הרצח על הומוסקסואל, ניסתה המשטרה תסריט אחר: להפליל את מנהל הבר-נוער, לטעון בעזרת עד מדינה מפוקפק שהרצח היה נקמה על אונס קטין בידי מנהל הבר-נוער, עדות שקר שלדעתי אף לא מלה אחת בה היתה רעיון של עד המדינה, אלא כולה עדות שהותאמה לשאיפה שהביעו אנשי המשטרה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח בבר-נוער, להראות שזה בכלל לא פשע שנאה, שההומוסקסואלים הם סוטים מסוכנים לציבור שקיבלו את מה שהגיע להם. עדי מדינה מתמחים בהתאמת עדויות שקר למה שרוצים השוטרים לשמוע. גם השבוע אנשי המשטרה, אלה שלא מנעו מישי שליסל להגיע למצעד הגאוה, לרצוח את שירה בנקי ולפצוע אנשים נוספים, עשור לאחר ניסיון הרצח הראשון שלו, רדפו  אחרי חגי פליסיאן שהופלל בעדות שקר ברצח, אבל הם לא עושים זאת בגללו, אלא בגלל שאול גנון, מנהל הבר-נוער. הם עדיין לא ויתרו על שאיפתם להפליל את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. היו להם עדויות של הנוכחים, נמצא להם כלי הרצח, אבל את הרוצח הם לא תפסו כי לא חיפשו את הרוצח. הם חיפשו לרצוח את תדמיתם של ההומוסקסואלים ולהשלים בכך את מלאכתו של הרוצח. עם כל זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד עדיין. עם משטרה הומופובית שלא רק שאיננה מגינה כראוי על ההומוסקסואלים, אלא מוכנה לכל מעשה שיפלות כדי לפגוע בהם, ועם שליסלים וחבריהם לדיעה. גם במצעדים שהסתיימו בשלום היו מי שזרקו פצצות סירחון ותלו שלטים עם פסוקים מהתורה הקוראים להמית על משכב זכר. זה היה מפחיד, וזה מה שנראה לי מסוכן, ועדיין מסוכן. אבל בכל זאת יש שינוי בתודעה שאי אפשר לטעות בו, ויש חבר כנסת בליכוד שהוא הומוסקסואל מוצהר ושרה מהליכוד שתומכת בהומוסקסואלים, ואפילו במגזר החרדי היחס משתנה, אנשים מגלים יותר הבנה וסובלנות, וזה דבר מאד שמח בשבילי. מסוכן בשבילי אלה אנשים שבאים לבית הדין הצבאי כדי לתמוך בחייל שירה למות במחבל פצוע, ושרים "מדינה של קוקסינלים", ואיתם נמצא גם מי שאולי לא שר איתם אבל התמנה זמן קצר לאחר מכן לשר הביטחון, ואני לא יכולה לתת לו שום יום של חסד, כי יש דברים שאינני יכולה לגלות כלפיהם סלחנות. הוא בחר לבוא לשם ולחבור לאנשים ששרו "מדינה של קוקסינלים", אולי הוא לא שר איתם אבל הוא בחר להזדהות עם האנשים שמושגי הגבריות שלהם זה להרוג מחבלים גם כשהם שוכבים על הרצפה ירויים ופצועים קשה ולא נשקפת מהם סכנה, שזה מנוגד גם להלכה, כי על פי דין רודף, שלמרבה הצער לא חילונים ולא דתיים מכירים די הצורך, צריך לעצור רודף רק באיבר מאיבריו ולא בנפש, ובכל מקרה אסור להרוג אפילו רודף אלא לשם הצלת חיים, כי המצוה היא להציל נרדף ובשום אופן לא להרוג רודף, שאם אין בכך כורח זו שפיכות דמים, אבל האנשים שצעקו "מדינה של קוקסינלים" אינם מתעניינים במיוחד בהלכה או במוסר. גם עם זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד, עם אנשים שאלה מושגי הגבריות שלהם, וההומוסקסואלים מייצגים עבורם את מה שאיננו תואם את מושגי הגבריות האלה. זה מה שמסוכן. זה שחל שינוי בתודעה שהביא לכך שהיום גם אנשי ימין מוכנים לקבל את ההומוסקסואלים ולדאוג לזכויותיהם, זה בשום אופן לא מסוכן, זה דבר מבורך, ומשמח מאד בשבילי לראות את אמיר אוחנה ומירי רגב במצעד הגאוה מאשר את אותם הפרצופים שראינו בכל שנה מעבר לגדרות של מצעד הגאוה, בדיוק אותם הפרצופים של אותם האנשים שצעקו ליד בית הדין הצבאי "מדינה של קוקסינלים" בנוכחות שר הביטחון הנכנס שאני אינני יכולה לחוש ביטחון עם אדם כמותו, כי תמיד האמנתי בדברי חז"ל אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, וראיתי מי הם החברים שלו. עוד מעט יהיה המצעד העצוב בירושלים, שאיננו גדול ושמח כמו המצעד בתל אביב, וגם הרבה יותר מפחיד, כי לפני עשור נדקרו אנשים ולפני שנה נרצחה נערה, וזה מה שבאמת מסוכן. הלואי שיבואו הרבה אנשי ימין למצעד בירושלים והלואי שכולם יתייחסו בכבוד ובאהבה להומוסקסואלים, גם אלה שתומכים בארץ ישראל השלמה ובמתנחלים. אני מאמינה שמי שלומד לגלות סובלנות ואנושיות להומוסקסואלים, ילמד גם לגלות אנושיות כלפי אנשים אחרים. אני מאמינה בחינוך ובשינוי תודעה שסובלנות מביאה עם הזמן, ואני מאמינה באלה שבאים למצעד הגאוה, מכל המפלגות, ומסוכנים בעיני הם אלה שצועקים מדינה של קוקסינלים, ומי שאיננו מסוגל להבדיל בין השניים, או שואף שפרצופו של הימין ייראה כמו פרצופם של האחרונים, אולי איננו מסוכן, אבל הוא גם לא חכם גדול.  

פרנץ קפקא / הוא

היום ה-3 ביוני הוא יום מותו של פרנץ קפקא בשנת 1924, ואני מתרגמת כאן את אוסף מכתמיו המכונה "הוא". את אסופת ההגיגים, מכתמים, הרהורים וזיכרונות הזו רשם קפקא במחברת היומן ה-12 בין ה-6 בינואר וה-29 בפברואר 1920. מכס ברוד פירסם אותם יחד במתכונת זו תחת הכותרת "הוא", בהנחה שקפקא התייחס בכל הטקסטים לעצמו. קל לזהות את קפקא עצמו בפחד המות החוזר ועולה, בתהיות על משמעות החיים, בקושי לבצע דברים, בתחושת האסיר בכלוב החוזרת ונשנית, שבעצם איננו אסיר כלל, אולי אסיר של נפשו, בתחושה של חסימה מתמדת, ומנגד של היסחפות בזרם עז, טקסט הסיום מזכיר את יסורי טנטלוס: כה קרוב המעין אך איננו יכול לשתות. אני אינני משוכנעת שבכל הטקסטים מתייחס קפקא לעצמו, למרות שבחלקם ברור שכן. הטקסט הראשון מבולבל מעט: בהמשך יבוא ניסוח חריף יותר של הרעיון, עם פתיחה זהה והמשך שונה. מרגרטה זוסמן חשבה שבכך התייחס קפקא ליצירתו הספרותית, כאל יצירה חדשנית ששוברת את המוסיקה המקובלת. נדמה לי שקפקא היה מהוסס יותר לגבי עצמו, אבל באמת שאינני יודעת מה מסתתר מאחורי הטקסטים: קפקא הירבה לכתוב ומיעט להסביר, ואולי כך צריך. נניח לדברים לדבר בעד עצמם.

פרנץ קפקא / הוא

כל מה שהוא עושה נראה לו חדש במידה יוצאת דופן. לולא היתה לזה רעננות זו של חיים, היה הדבר, על פי ערכו העצמי, הוא יודע זאת, באופן בלתי נמנע, משהו מבִּצַת הגיהנום. אבל הרעננות הזו מטעה אותו, מניחה לו לשכוח אותו או להקל בערכו, או להתבונן דרכו, אבל ללא צער. אבל היום זה בכל זאת העדר הספק שלו, של יום זה, שבו חלה ההתקדמות, להתקדם הלאה.

אמונה תפלה ועיקרון ומתן אפשרות לחיים: דרך שמי המטלות משיגים את הגיהנום של המידה הטובה. כה קל? כה מלוכלך? אמונה תפלה היא פשוטה.

חתכו חתיכה מאחורי ראשו. יחד עם השמש מביט פנימה כל העולם. זה מעצבן אותו, זה מסיט אותו מן העבודה, וגם מרגיז אותו, שדוקא הוא מנוע מן המחזה.

אין זו סתירה לחזון השיחרור הסופי, אם ביום שלמחרת נותר המאסר בעינו או אפילו מחמיר, או אפילו אם מוצהר במפורש שלא יחדל לעולם. כל זה יכול להיות תנאי נחוץ לשיחרור הסופי.

בשום מקרה הוא איננו מוכן דיו, אבל אי אפשר לגנותו על כך, כי איפה יש בחיים האלה, שבאופן כה מציק דורשים מוכנות בכל רגע, זמן להתכונן, ואפילו לו היה זמן, האם אפשר היה להתכונן, בטרם מכירים את המשימה, כלומר, אפשר בכלל לקיים משימה טבעית, משימה שלא רק נוצרת באופן מלאכותי? לכן הוא כבר מזמן תחת הגלגלים. באופן ראוי לציון - אבל גם מנחם, לכך הוא היה מוכן פחות מכל.

הוא מצא את נקודת ארכימדס, אבל השתמש בה כנגד עצמו. כנראה שרק בתנאי זה הותר לו למצוא אותה.

כל מה שהוא עושה, נראה לו חדש במידה יוצאת דופן, אבל גם, ביחס לשפע בלתי אפשרי זה של חידוש, חובבני, בקושי נסבל, בלתי ראוי להיעשות מבחינה היסטורית, מנפץ את שלשלת הדורות,  מפרק לראשונה לעומקי עומקים את מוסיקת העולם, שעד כה תמיד, לפחות ניתן לנבא. לעתים ביוהרתו הוא חרד לעולם יותר מאשר לעצמו.  

הוא יכול היה להשלים עם כלא. לגמור כאסיר – זו יכלה להיות מטרת חייו. אבל היה זה כלוב סורגים. אדיש, אדנותי, כמו אצלו בבית זרם שאון העולם החוצה ופנימה דרך הסורגים, האסיר היה בעצם חופשי, הוא יכול היה ליטול חלק בכל, שום דבר בחוץ לא חמק ממנו, הוא יכול היה אפילו לעזוב את הכלוב, מוטות הכלוב עמדו במרחק מטר זה מזה, הוא לא היה אסיר כלל.

יש לו הרגשה, שבכך שהוא חי, הוא חוסם לעצמו את הדרך. מן החסימה הזו הוא שוב מוצא את ההוכחה לכך שהוא חי.

את עצמו הוא מכיר. באחרים הוא מאמין. הסתירה הזו הורסת לו הכל.

הוא איננו נועז וגם לא קל דעת. אבל גם איננו פחדן. חיי חופש לא היו מפחידים אותו. כעת אין מתאפשרים לו חיים כאלה, אבל זה איננו מדאיג אותו, כפי שבכלל איננו מודאג לגבי עצמו. אבל ישנו מישהו שכלל איננו מוכר לו, שדואג לו, רק לו, דאגות גדולות וממושכות. דאגות אלה של מישהו בנוגע אליו, במיוחד הדאגות הממושכות, גורמות לו לעתים בשעה שקטה כאבי-ראש מציקים.

הוא חי בפיזור. המרכיבים שלו, חבורה שחיה בחופשיות, מקיפים את העולם. ורק מפני שגם חדרו שייך לעולם, הוא רואה לעתים את העולם במרחקים. כיצד הוא יכול לשאת באחריות כלפי העולם? האם זו נקראת עדיין אחריות?

יש לו דלת פרטית לדירה. חסר לה מנעול, אי אפשר לפתוח אותה יותר, אלא חייבים לפרק אותה. עקב כך לעולם איננו סוגר אותה, אלא דוחף בדלת הפתוחה למחצה בול עץ, כדי שלא תיסגר. כמובן שעקב כך נגזלה ממנו כל נינוחות ביתית. אמנם על שכניו אפשר לסמוך, אך למרות זאת הוא אנוס לשאת עמו את חפצי הערך בתיק יד במשך כל היום, וכאשר הוא שוכב על הספה בחדרו, זה בעצם כאילו שכב במסדרון. בקיץ חודרת משם פנימה הלחות, בחורף אויר קר כקרח.

כל דבר, ולו השגרתי ביותר, לקבל שירות במסעדה, הוא אנוס לכפות בעזרת המשטרה. זה גוזל מהחיים כל נינוחות.

עצם המצח שלו מטעה אותו בדרך, על מצחו שלו הוא הולם עד זוב דם.

הוא חש אסיר על אדמה זו, המקום צר לו. העצב, החולשה, המחלות, דימיונות השוא של האסירים מתפרצים אצלו, שום נחמה איננה יכולה לנחם אותו, כי זו רק נחמה, נחמה קטנה שגורמת כאב-ראש לנוכח העובדה הנחרצת להיות אסיר. אבל אם שואלים אותו, מה בעצם היה רוצה שיהיה לו, אין בכוחו לענות, כי אין לו – זו אחת ההוכחות החזקות ביותר שלו, שום מושג אודות החירות.

יש המתכחשים לבכי ברמיזה אל השמש, הוא מתכחש לשמש ברמיזה אל הבכי.

יש לו שני יריבים: הראשון דוחק בו מלמטה, מהבסיס, השני חוסם בפניו את הדרך קדימה. הוא נאבק בשניהם. בעצם הראשון תומך בו בהיאבקו עם השני, כי הוא רוצה לדוחפו קדימה, וכמו כן עוזר לו השני בהיאבקו עם הראשון, כי הוא דוחפו חזרה. אבל זה כך רק באופן תיאורטי. כי לא רק שני היריבים נמצאים שם, אלא גם הוא עצמו, ומי יודע בעצם מה כוונותיו? מכל מקום חלומו הוא שפעם, ברגע נעלם מעין – זה מצריך אמנם לילה כה אפל שכמותו לא היה עוד – הוא יזנק מזירת ההיאבקות, ומתוקף ניסיונו בהיאבקות יתנשא לשופט מעל יריביו הנאבקים זה בזה.

יש לו שופטים רבים, הם כמו להק ציפורים, שיושב על עץ. קולותיהם מתערבבים, את שאלות מעמדם וכשירותם אי אפשר לפתור, גם מקומותיהם מתחלפים בהתמדה. אבל אפשר לזהות אחדים, למשל אחד שדעתו היא שאדם שהשתנה פעם אחת לטובה כבר ניצל, ללא התחשבות בעבר ואפילו ללא התחשבות בעתיד. דיעה שכנראה אנוסה לפתות להרע, אם הפרשנות להשתנות הזאת לטובה איננה מאד מחמירה. והיא אכן כזאת, השופט הזה עדיין לא הכיר אפילו במקרה אחד כזה. אבל יש לו המון מועמדים לכך סביבו, המון מקשקש נצחי שמחקה אותו. הם מאזינים לו תמיד...

תנועת הגלים המענה את עצמה, המגושמת, הנעצרת תכופות לזמן רב, אבל הבלתי נפסקת ביסודה, של כל חיים, של הזר ושלו עצמו, מענה אותו, כי היא מביאה עמה ללא הרף את הכורח לחשוב. לעתים נדמה לו שעינוי זה קודם לאירועים. כאשר הוא שומע שעומד להיוולד לחברו ילד, הוא מכיר בכך, שבהיותו הוגה מראש, כבר סבל עקב כך.

הוא רואה שניים: הראשון הוא השָׁקט, מלא חיים, ללא נינוחות מסוימת של הירהור, שיקול דעת, חקירה, השתפכות בלתי אפשריות, מספרן ואפשרויותיהן אינסופיות. אפילו סרטן חומות זקוק לסדק גדול יחסית כדי לשכון בו, אבל ליצירותיו אין נחוץ מקום כלל. גם במקום שאין בו אפילו הסדק הקטן ביותר, הן יכולות, כשהן דוחקות זו את זו, לחיות עדיין לאלפים ולרבבות. זהו הראשון. השני הוא הרגע שבו האדם נקרא לתת דין וחשבון, איננו מפיק דבר, שוקע בהרהורים וכו', אבל כעת עם העדר האופק לפניו איננו יכול עוד להשתכשך שם. הופך כבד ובהשמיעו קללה טובע.    

הוא נזכר בתמונה, שמתארת אחר צהרים קיצי על התמזה. הנהר לכל רוחבו היה מלא בסירות, שהמתינו לפתיחת סכר. בכל הסירות היו צעירים שמחים בלבוש קל ובהיר, הם כמעט שכבו, התמסרו מרצון לאוויר החם ולקרירות המים. עקב כל הדברים המשותפים לכולם, הרעות ביניהם לא הצטמצמה לסירות הבודדות: מסירה לסירה חלקו הלצות וצחוק.

כעת הוא מדמיין, שבאחו על הגדה – הגדות בקושי נראו בתמונה, בכולה שלטה התכנסות הסירות – עמד הוא עצמו. הוא התבונן בחגיגה, שבעצם לא היתה כלל חגיגה, אבל אפשר היה לכנותה כך. היה לו כמובן חשק רב ליטול בה חלק, הוא ממש כמה לכך, אבל נאלץ לומר לעצמו בגילוי-לב, שהוא מנוע מכך, זה בלתי אפשרי עבורו, להצטרף לשם. זה היה דורש הכנה כה רבה, לא רק יום ראשון זה, אלא שנים רבות, והוא עצמו כבר היה מת, ואפילו לו רצה הזמן לעמוד כאן דום, לא ניתן היה להגיע לתוצאה שונה, כל מוצאו, חינוכו, מבנה גופו, היו אנוסים להוביל אחרת.

כה רחוק הוא היה איפוא ממטיילים אלה, אבל בכל זאת גם מאד קרוב, וזה מה שהיה קשה לתפוס. גם הם היו אנשים כמותו, שום דבר אנושי לא יכול היה להיות זר להם לגמרי, לו חקרו אותם, היו אנוסים לגלות, שההרגשה ששלטה בו ושהרחיקה אותו מן המסע במים, חיתה גם בהם, אבל היא היתה רחוקה מלשלוט בהם, אלא רק פיעמה אי-שם בפינות אפלות.

מדובר במה שלהלן: פעם לפני הרבה שנים ישבתי, בוודאי די עצוב, על צלע הר לורנצי [גבעה מיוערת במרכז פראג, ע.פ.]. בחנתי את המשאלות שייחלתי להן בחיים. כחשובה ביותר, או הקוסמת ביותר, התבררה המשאלה לזכות בהשקפה על החיים (וזה היה קשור בהכרח – להיות מסוגל לשכנע בה אחרים בכתיבה), שבה החיים אכן שומרים על הנפילות והעליות הטבעיות הקשות שלהן, אבל בה בעת מוכרים במשמעות לא פחותה כלא כלום, כחלום, כריחוף. אולי היתה המשאלה יפה יותר, לו ייחלתי לה באמת. זה קצת כמו המשאלה ליצור שולחן במלאכת כפיים מיומנת קפדנית להביך, ובה בעת לא לעשות כלום, ולא במובן שמישהו יכול לומר: "בשבילו נגרות זה לא כלום", אלא "בשבילו נגרות זו באמת נגרות ובה בעת גם לא כלום", שבכך הנגרות הופכת עוד יותר אמיצה, עוד יותר נחושה, עוד יותר ממשית, ואם תרצה, עוד יותר מטורפת.

אבל הוא כלל לא יכול היה לייחל לכך, כי משאלתו לא היתה משאלה, היא היתה רק התגוננות, איזרוח של הלא כלום, משב של חדוה, שרצה להעניק ללא כלום, בכך שאמנם בקושי עשה אז את הצעדים הראשונים המודעים, אבל שכבר חש כחלק מחלקיו. אז זה היה סוג של פרידה, שהוא נפרד מעולם הנדמה לי של הנעורים, שמעולם לא השלה אותו באופן בלתי אמצעי, אלא רק הניח להשלותו באמצעות דיבורם של כל בעלי הסמכות שסביבו. כך נוצר הכורח ב"משאלה". 

הוא מוכיח רק את עצמו, ההוכחה היחידה שלו היא הוא עצמו, כל היריבים מנצחים אותו מיד, אבל לא על ידי כך שהם סותרים אותו (הוא בלתי ניתן לסתירה), אלא על ידי כך שהם מוכיחים את עצמם.

התאגדויות אנושיות מתבססות על כך, שנדמה שהאחד, באמצעות הוויתו החזקה, סתר את העובדה שאחרים כשלעצמם הינם יחידים באופן בלתי ניתן לסתירה. עבור יחידים אלה הדבר מתוק ומנחם, אבל הוא לוקה בָּאמת ולכן איננו מאריך ימים. 

קודם לכן הוא היה חלק מקבוצה מונומנטלית. סביב מרכז מוגבה עמדו בסדר מחושב סמלים של מעמד החיילים, האמנויות, המדעים, מלאכות הכפיים. הוא היה אחד מרבים אלה. כעת הקבוצה מזמן התפרקה או לפחות הוא עזב אותה ומתנהל בחיים לבדו. אפילו את מקצועו הישן כבר אין לו, הוא אפילו שכח, מה הוא גילם אז. דוקא בגלל שכחה זו נגרם עצב מסוים, חוסר ביטחון, חוסר שקט, כמיהה מסוימת לזמנים עברו שמעכירה את ההווה. ובכל זאת הכמיהה הזו היא יסוד חשוב של כוח החיים או אולי היא כוח החיים עצמו.

הוא לא חי בגלל חייו האישיים, הוא לא חושב בגלל מחשבתו האישית. עבורו הדבר כאילו הוא חי וחושב תחת כורח של משפחה, שאמנם היא עצמה שופעת כוח חיים ומחשבה, שעל פי חוק כלשהו שאינו מוכר לו הוא ממלא עבורה צורך רשמי. בגלל משפחה בלתי מוכרת זו וחוק בלתי מוכר זה הוא איננו יכול להשתחרר.

החטא הקדמון, העוול העתיק שביצע האדם, מתגלם בטענה שהאדם טוען ואיננו משתחרר ממנה, שלו נעשה עוול, שהחטא הקדמון התבצע נגדו.

לפני ההפלגה מקזינלי הסתובבו סביב שני ילדים, ילד כבן שש וילדה כבת שבע, לבושים היטב, דיברו על אלהים ועל חטאים. נותרתי לעמוד מאחוריהם. הילדה, אולי קתולית, חשבה שרק לשקר לאלהים זה חטא ממשי. בקשי-עורף ילדותי שאל הילד, אולי פרוטסטנט, מה לגבי שקר לאנשים או גניבה. "גם חטא גדול מאד", אמרה הילדה, "אבל לא הכי גדול, רק החטאים כלפי אלהים הם הגדולים ביותר, על החטאים כלפי אנשים יש לנו את הוידויים. כשאני מתוודה, המלאך מיד עומד שוב מאחורי. כאשר אני חוטאת, בא מאחורי השטן, רק לא רואים אותו." ויגעה מכובד הראש, היא הסתובבה להנאתה סביב על עקביה ואמרה: "אתה רואה, אין מאחורי אף לא אחד." כך הסתובב גם הילד סביב וראה שם אותי. "את רואה," הוא אמר מבלי לתת את דעתו על כך שאני אנוס לשמוע זאת, או גם מבלי לחשוב על כך, "מאחורי עומד השטן." "גם אני רואה אותו", אמרה הילדה, "אבל לא אכפת לי ממנו."

הוא איננו רוצה שום נחמה, אבל לא מפני שאיננו רוצה בה – מי איננו רוצה בה, אלא מפני שלחפש נחמה פירושו להקדיש את חייו למלאכה זו, בשולי קיומו, לחיות תמיד כמעט מחוצה לה, בקושי לדעת עוד לשם מה מחפש אדם נחמה, ולכן לא להיות אף פעם במצב למצוא נחמה יעילה, יעילה, לא אמיתית, שלא קיימת.   

הוא מתגונן נגד הקיבעון באמצעות זולתו. האדם רואה בזולת, גם כאשר איננו שוגה, רק את אותו החלק, שעבורו מספיקים כוח מבטו ואופן מבטו. כמו כל אחד יש לו, אבל בהגזמה קיצונית, תשוקה להצטמצם, כמידת כוח מבטו של הזולת לראותו. לו רובינזון לא היה עוזב לעולם את הנקודה הגבוהה ביותר, ליתר דיוק הנראית ביותר של האי, עקב נחמה או ענווה או פחד או אי ידיעה או געגועים, במהרה היה בא עליו הקץ: מכיוון שמבלי להתחשב בספינות ובמשקפותיהן החלשות החל לחקור את כל האי שלו ולשמוח בו, הוא נשאר בחיים, ובסופו של דבר, כפי שמתקבל על הדעת, נמצא.

"אתה הופך את חסרונך ליתרון."

"ראשית כל כולם עושים זאת, ושנית דוקא אני אינני עושה זאת. אני מניח למחסורי להישאר מחסור, אינני מייבש את הבצה, אלא חי באדי הקדחת שלה."

"מכך אתה שואב את יתרונך."

"כמו כולם, כבר אמרתי זאת. בנוסף לכך אני עושה זאת רק בגללך. בכך שאתה נשאר ידידותי כלפי, אני מזיק לנשמתי."

תא כלאי – מבצרי.

הכל מותר לו, חוץ משכחת עצמו, שעל ידי כך בעצם שוב הכל אסור, עד לדבר האחד, שנחוץ בן-רגע לכל.

מוגבלות התודעה היא צורך חברתי.

כל המעלות הן אינדיווידואליות, כל המטלות הן חברתיות. מה שנחשב למעלה חברתית, למשל אהבה, העדר אנוכיות, יושר, מסירות-נפש, הן רק מטלות חברתיות מעודנות להדהים.

ההבדל בין "כן" ו"לא" שהוא אומר לבני זמנו, ואלה שצריך היה בעצם לומר, יכול היה להתאים להבדל בין מותו לחייו, אבל הוא נתפס עבורו רק בדרך של ניחוש.

הסיבה לכך ששיפוטם של הדורות הבאים לגבי היחידים נכון יותר משל בני זמנם, נעוץ במתים. אדם מתגלה בייחודו רק לאחר המות, רק כשהוא לבדו. המות עבור היחיד הוא כמו ערב שבת עבור מנקי הארובות, הם שוטפים את הפיח מגופם. מתגלה לעין אם בני זמנו הזיקו לו או שהוא הזיק להם יותר. בסופו של דבר הוא היה איש גדול.

את הכוח לשלול, הביטוי הטבעי ביותר הזה של האורגניזם האנושי הלוחם המשתנה, מתחדש, גווע ושב לחיים ללא הרף, יש לנו תמיד, אבל לא את האומץ, בעוד שהחיים הם שלילה, כלומר שלילה שהיא חיוב.

הוא איננו גווע עם מחשבתו הגוועת. לגווע זו רק תופעה בתוככי העולם הפנימי (הקיום נשאר, אפילו אם הוא רק מחשבה), תופעת טבע ככל האחרות, בין אם שמחה או עצובה.

"קושי מסוים מונע ממנו להתרומם, תחושה של ביטחון בכל מקרה, חזון של יצוע שמוכן לו ושייך לו בלבד. אבל לשכב בשלוה מונע ממנו אי-שקט, שמבריח אותו מיצועו, המצפון מונע ממנו, לבו ההולם ללא סוף, פחד המות והכמיהה להפריך אותו, כל זה איננו מניח לו לשכב והוא שוב מתרומם. התרוממויות ונפילות אלה, וכמה תצפיות מקריות, חולפות, צדדיות, שנעשו בדרך זו, הן חייו." 
 "תיאורך הוא חסר נחמה, אבל רק לגבי האנליזה שאתה מראה את שגיאת היסוד שלה. זה אמנם כך, שהאדם מתרומם, נופל חזרה, שוב מתרומם וכן הלאה, אבל בה בעת ובאמיתות גדולה עוד יותר זה כלל וכלל לא כך, זהו דבר אחד: כשעפים, גם נחים, כשנחים, גם עפים, ושניהם מתאחדים שוב באותו יחיד, והאיחוד באותו יחיד, והאיחוד של האיחוד באותו יחיד, וכן הלאה עד, כעת, עד לחיים אמיתיים, שלגביהם גם התיאור הזה גם כן מוטעה ואולי עוד יותר מטעה מזה שלך. מהסביבה הזו אין שום דרך לחיים, בעוד שחייבת להיות דרך מהחיים לכאן. כל כך אובדי דרך אנחנו."

הזרם, שנגדו הוא שוחה, הוא כה עז, שבפיזור נפש מסוים אדם מתייאש לעתים מהשלוה הצחיחה שבתוכה הוא משכשך, למרחק כה אינסופי חזרה נזרק האדם בהרף עין של כישלון.

הוא צמא ורק שיחים מפרידים בינו לבין המעין. אבל הוא נחלק לשניים, חלק אחד משקיף על הכל, רואה שהוא עומד כאן והמעין נמצא לידו, אבל חלק שני איננו מבחין בדבר, לכל היותר יש לו מושג, שהחלק הראשון רואה הכל. אבל מכיוון שאיננו מבחין בדבר, איננו יכול לשתות.

ספר תרגומי קפקא שלי