בטח כל מי שקורא כאן יודע בדיוק מה קורה עם 88. הפכו אותם לתחנת להיטי אולדיס מחורבנים עם פלייליסט מהגיהינום. אם פעם אפשר היה להעביר ולשמוע למשל 27 דקות רצופות של ניל יאנג עם סייקדליק פיל (נשבע ששמעתי במו אזני וגם מדדתי זמנים ונהניתי מכל שנייה) היום שומעים איזה להיט מהסבנטיז ומישהו עוד בטוח שעושה לך טובה, כי אתה תרח זקן ואתה בטח נזכר איך רקדת את הסירטאקי צ'יק טו צ'יק עם לימי המתפתחת בכיתה ח' לצלילי שגעון המוזיקה או מה שלא יהיה. זה לא מה שמוזיקה עושה זה לא מה שמוזיקה צריכה לעשות קובלנץ צא לי מהרדיו.

בנובמבר 2010 הייתה לי חוויה על גופנית על חושית על זמנית שסידר לי 88, וכתבתי על זה פוסט בבלוג הקודם שהיה לי ואני מביא אותו כאן. בתחנת רדיו שיכולה לעשות כזה דבר כמו שקרה לי אסור לנגוע. אסור לשנות. אסור לכבול בפלייליסט. אני מביא את הפוסט החגיגי שכתבתי לכבוד אותו אירוע חד פעמי, אולי בקיצורים קטנים מתבקשים. היום זה לא יכול לקרות כי יש גלגלצ 1 וגלגלצ 2 ועוד אבוא חשבון כאזרח במדינה דמוקרטית, כבוחר, כד'אהריסט, עם כל מי שגרם לאסון הזה.

אז ככה –

אז נוסע יהודי מעפולה לאשחר בצהרי יום חמישי. סיים את עבודתו בערך בשתיים בצהריים, וצריך להגיע לאשחר ולצאת ברבע לארבע לקחת את הבת לרופא השיניים. השעות האלה שעות די מתות ברדיו בכל מקום, אז שומעים כמובן את ברירת המחדל 88FM. יש שם את התכנית של בן רד "נותן ברוק" ויש שם קטע כזה שמאזינים משמשים כעורכים. את התכנית ערכה בחורה די נחמדה בשם לילך, עם העדפה לרוק / בלוז כבד משנות השבעים, מה שיכול להעביר שעה נסיעה בסבבה. אי שם ליד מצודתו האדירה של אבי האומה דאהר-אל-עומר בדיר חנא הכתה בי ההתגלות, כאשר לילך דנן השמיעה את הדיסק שלא שמעתי בארבעים ושתיים שנותי קודם לכן – Maggot Brain של Funkadelic.

אז נוסע יהודי מעפולה לאשחר, ושומע מוסיקה. והמוח רץ. יש בעיות פרנסה, יש ענייני בריאות שלי ושל היקרים לי (ברוך השם רוב העניינים בסדר, אבל יהודי דואג, מה לעשות), לקוח זה אמר כך, ולקוחה זו אמרה אחרת. הילד אמר למורתו דבר זה, והילדה אמרה למורתה דבר אחר, והתזה אינה נכתבת מעצמה, והמנחה אינו יוצר קשר מזה זמן מה, ושיטת המילט עודה מושלת בכיפה ואין מוחה. ואז לוקח אדי הייזל זצוקלל"ה את גיטרתו, ומתחיל לנסר, והכל נשכח, כאילו לא היה. ויהודי מוצא עצמו על פסגת הר ערפילי בשעת לילה מאוחרת, לבדו עם הייזל ואנשי הפנקאדליק, מאזין רוב קשב.

אז  נוסע יהודי מעפולה לאשחר, וגופו עבר זה מכבר את דיר חנא, והוא כבר בפאתי עראבה הכפר, ליד האנדרטה של הבחור הנחמד עם הציפור, והייזל ממשיך לנסר, והיהודי, ברוחו, הרחק משם. ויהודי שוכח את כל הצרות, ומתמוגג, ונאנח (יהודי, אחרי הכל). ובשלב מסויים אומר בן רד שצריך לקטוע את הקטע, כי הייזל מנסר, ברוך השם, עשר דקות, אבל אנחנו רוצים להשמיע את כל הקטעים שערכה לילך, ובבת אחת שב יהודי ונחבט אל קרקע המציאות. והנה שוב מכות בו בעיות הפרנסה, הבריאות, הלקוחות, הילדים, והמילט.

אז מגיע יהודי לאשחר, ויש עוד עשרים דקות עד שצריך לצאת. אז ניגש יהודי אל היוטוב (יוטוב איז דאס וועבזייטל ווי מען טוישט זיך אויף ווידעא קליפס ארויפלאדירט צו האסטן און מיטטיילן מיט אנדערע דאס צו קוקן בחינם.) ושומע פעמיים רצוף את הקטע, ומתמוגג בכל פעם מחדש. ויהודי מבסוט, ויהודי לוקח את הבת לרופא השיניים. והיא שומעת בדרך את דער פרעיי (דער פרעיי זענען געווען אן אמריקנישער פאפ מוזיק בענד), וליהודי שבדרך כלל מאוד סובל מהמוזיקה של הבת שלו לא איכפת, כי המוזיקה השמיימית של אדי הייזל ופאנקדליק עוד מתנגנת בתוך ראשו, וכבר חלפו כשלושים שעות, והיא עוד שם, ואינה יוצאת (לא הבת מרופא השיניים. זה נגמר מאוד מהר. המוזיקה מהראש).

אז זה היה פשוט נפלא. וזה לא קורה כל יום.

תמיד חשבתי שאני לא אוהב פאנק (עם פ' רפה. פאנק עם פ' דגושה זה סיפור אחר ומסובך יותר). זה נראה לי כל מיני שווארצעס לבושים בבגדים מצחיקים עם תספורות אפרו משנות השבעים שמנגנים מוזיקה כזאת, מדליקה, כלהקת חימום של מייקל ג'קסון. מה ליהודי כבד ומהורהר כמוני ולמוזיקה המדליקה הזו? הקטע הזה היה פשוט התגלות. פתאום גיליתי את השורשים של הפאנק אצל זאפה שאני כל כך אוהב, ובכל מיני מקומות טובים אחרים, ופתאום הקטע האהוב עלי,אבטיח בחציר חג הפסחא מתוך ג'וז גראז' נשמע קצת כמו חיקוי קצת חיוור לאמת הקשה והמפעימה של המאגוט בריין.

מי שמצפה להתפעמות כמו שלי כשילחץ, אם בכלל, על הקישור שלמטה (ניסיתי לעשות אמבד פעם ראשונה. נראה אם זה עובד), כנראה יצא מאוכזב. ייתכן שהקטע הזה אומר לי משהו מאוד מאוד אישי, שלמישהו אחר לא יאמר, ובכלל… אבל אם אחד מקוראי יזכה ולו לעשירית מנחת הרוח שגרם לי המאגוט בריין דנן, הרי שכתיבתו של קטע זה לא הייתה לשווא.

הייזל, זצוק"ל מת בגיל המסוכן של 42. עד כמה שהבנתי, חיבתו למיני סמים מסוכנים, ולשאר מרעין בישין מן התוספת השנייה, הייתה בעוכריו, ובכל אופן, מעורר מחשבות. אם מחר יכה בי עודף המשקל, חוסר הפעילות הגופנית, וכיוצא בזה, או סתם אפול קורבן לאחד מהמטורפים האלה שמזנקים מצידי הכביש עם סובארו בת 42 בסיבוב שם ליד כפר מנדא, האם אשאיר מאחורי משהו שיפעים מישהו, באיזה שהוא מקום, כשם שהייזל דנן השאיר מאחוריו את המאגוט בריין? כאן על הבלוג הזה להמליץ על שהמליץ כבר החכם מכל אדם –

"לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך:  כי כבר רצה האלוהים את-מעשיך.  בכל-עת יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר.  ראה חיים עם-אישה אשר-אהבת, כל-ימי חיי הבלך אשר נתן-לך תחת השמש, כול ימי הבלך:  כי הוא חלקך, בחיים, ובעמלך, אשר-אתה עמל תחת השמש.   כול אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה:  כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה."

יצא שראיתי חלק מחצי הגמר של האירוויזיון ב-2017. באמת! העברתי במקרה כדי לראות אם ערוץ 1 עוד משדר משהו, ובדיוק היה את הבחור ההונגרי יוצי פאפאי. הוא דווקא צועני כזה ושר בהונגרית. יש לו מישהי שעושה תנועות של כינור בלונדינית כזאת שאני לא מאמין שהיא מנגנת, ועוד איזה אחת עם שיער מאוד ארוך שרקדה והיה במה עם אפקטים של אש וזרקורים צבעוניים כמו במתנ"ס בעפולה ב-1977 רק ביותר גדול. אחרי כן עלתה איזה דנית שדי שיעממה אותי, ולא ידעתי אם הישראלי שאני אשקרה לא יודע מיהו כבר היה או שיש למה לחכות אז העברתי לסוחרי הגרוטאות בנשיונל ג'אוגרפיק.

תחרות האירוויזיון, כך אומרים, איבדה את הרלוונטיות שלה לקהל הטרוסקסואלי. אני אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין נטייה מינית וטעם מוזיקלי, ולמה הומוסקסואל עם מוח פעיל ותקין צריך לאהוב את הזבל הזה שמייחסים להם בתרבות הפופולרית כמו מיוזיקלס וברברה סטרייסנד, אבל יכול להיות שיש כאן משהו שאני לא יכול להבין בתור הטרוסקסואל (ואם יש הומו חובב אירוויזיונים שיכול לתת בתגובות הסבר אינטליגנטי אשמח מאוד), ואני רוצה להיות ALLY וצריך לפרגן.

לא הייתי נכנס לנקודה הזאת של ההומואים אם לא הייתה לה רלוונטיות מאוד עצובה. האירוויזיון משדר תמונה של אירופה של שנות השמונים והתשעים – מאוחדת, ליברלית, סובלנית, גאה. אין שום קשר ליבשת מוכת הקונפליקטים של 2017. העובדה שהתחרות מתקיימת בקייב, בירתה של מדינה שאיבדה אחוזים ניכרים משטחה בפלישה רוסית, ובמזרחה מתחוללת מלחמת אזרחים בה איבד השלטון המרכזי את השליטה במחוזות חשובים, פשוט עוברת לאנשים האלה ששרים באנגלית על אהבה ואני רוצה להיות חופשי ליד האוזן בלי שהם שמים אליה לב. זאת למרות שהגיעו אל קייב עקב השיר המתגרה של הזמרת האוקראינית הטטרית מהשנה שעברה שזכה משום מה, ועשו כל מיני סלטות באוויר למנוע מרוסיה להופיע.

היבשת של איגוד השידור האירופי היא זו שבה צרפת, אנגליה, גרמניה, איטליה וספרד הן 'חמש הגדולות' העולות אוטומטית לגמר. אין לזה שום קשר למציאות בה אנגליה יצאה מהאיחוד, בצרפת ניתנו 40% מן הקולות ל'חזית הלאומית' וכל היבשת נאבקת בגל של טרור אסלאמי המלווה בהידרדרות למחוזות ההזויים של הימין הקיצוני. זה רק המערב. המקום שאליו מגיע רק הצל הכבד של ולדימיר פוטין, אבל רגלו מסומרת המגף טרם דרכה שם.

פוטין מוביל קו אנטי הומוסקסואלי שמגיע למקומות מסוכנים מאוד בשוליים ההזויים של האימפריה. צ'צ'ניה היא סובייקט פדרלי של הפדרציה הרוסית, שנשיאה רמזן קדירוב ממונה בצו אישי של פוטין. הפעם האחרונה שפוטין חתם על הצו, אגב, הייתה 2007, אבל באמת לא צריך להחליף שילטון אחרי עשר שנים אם זה עובד כל כך יפה. כמו ביבי אצלנו. אבל בצ'צ'ניה הזו הורגים הומוסקסואלים כמדיניות ממשלתית, והמדיניות הזו לא ממש מסוכלת על ידי מי שהצבא שלו עדיין נמצא שם עוד מהמלחמות בשנות התשעים, אדון ולדימיר פוטין. אולי הוא אפילו עומד בצד ורושם לקחים לראות מה ליישם אצלו כשיגיע הזמן. אני לא אופטימי לגבי זכויות להט"ב בכל הגוש המזרחי, ועם עליית הימין הקיצוני, גם כן לא ממש אנשים שמעריכים זכויות אדם וביטוי עצמי, גם לא במערב היבשת. ועדיין, ממה שראיתי אתמול בקייב, החגיגה נמשכת, וזוג המנחים שנראו מאוד מחוברים לקהילה הגאה, קשקשו עם הנציגים האוסטרים על קונצ'יטה וורשט כאילו אוסטריה היא עדיין אוסטריה של קונצ'יטה המזוקנת ולא המדינה שנתנה 47% מהקולות ל'מפלגת החירות', שמצעה מדבר על שלילת הזכות מהומוסקסואלים להתחתן או לאמץ (ולידיעת ח"כ אמיר אוחנה, הליכוד הזמין את השטראכה הזה בכבוד והדר לבקר אצלנו). אירופה היא לא זו של דנה אינטרנשיונל וקונצ'יטה וורשט. היא כך רק ללילה אחד בשנה. יש עוד 364 לילות, והם הולכים להיות מאוד קשים למי שיש לו את הנטייה המינית הלא נכונה.

והלילה הזה הוא הלילה האחרון, הלילה האחרון של רוממה שלנו, של הערוץ הראשון. השידור האחרון של התחנה שפועלת ברציפות מ-1968. תחנה שנסגרה רק בגלל גחמה לא ברורה של מנהיג פופוליסט, קפריזי, שלא מעריך יותר מדי עניינים כמו 'חופש הדיבור' או 'זכויות עובדים'. תקראו לזה איך שתקראו, אבל כל המהלך מ-2013 בראשות הסמרטוט לפיד וסמרטוט הרצפה ארדן, נועד להפוך את כל המדיה המשודרת למהדורה של 'ישראל היום' להכניע. לשלוט. והוויכוח זה לא איך לעשות שידור ציבורי יותר טוב או יותר יעיל, אלא איך לעשות שידור ציבורי שלא יהיה 'תאגיד השמאל', או שיביע חלילה דעה עצמאית או שיעסיק את אשתו של מי שאולי יהיה פעם מתחרה של ביבי. אז סך הכל אנחנו מסתדרים יפה עם אירופה. אירופה של שטראכר ושל הברקסיט ושל פוטין. לא פלא שאת רוב הקריירה הקצרה שלו בילה הנציג שלנו בהכחשות שהוא הומוסקסואל ובהסברים עד כמה הוא אוהב בנות. הוא יודע באיזה צבע צבוע העתיד. בצלאל סמוטריץ' אמנם אמר השבוע על הערבים שצה"ל ידע מה לעשות אם המשפחות של הערבים לא יקבלו את תנאיו, אבל בהינתן ההיסטוריה אני לא סגור על זה ש'תכנית ההכרעה' הסמוטריצ'ית לא כוללת את הכרעת ההומוסקסואלים.

אז תיהנו מההצגה הזו. מהשירים על אהבה וחופש. ותשירו I FEEL ALIVE כל עוד זה נכון. איך אני מרגיש? הייתה לי שבת קשה עם השבת האחרונה של 88 FM. נפרדתי מהמון תכניות שאהבתי ולא יחזרו. וכל פעם שאלתי את עצמי למה זה מגיע לי ואם היו מתחילים כל שעה בשירת 'שרה שלנו אנחנו אוהבים אותך' או משהו כזה אם השלטון היה מאפשר להשאיר לי את התכנית של רוני ידידיה כל בוקר, או את 'מציאות' ביום שישי בצהריים. בבועז כהן לא נגעו כי באמת יש גבול לכל תעלול, אבל זה רחוק מלהספיק. מתי שהוא בין 5 ל-6 ביום שישי מישהו שידר שם את כל העשר דקות ועשרים שניות של המאגוט בריין, שזה קטע שיכול להביא אותי לדמעות, אבל היו איתי ילדים באוטו ולא הייתי יכול להסביר, ואחרי כן את 'פייב אירז' של בואי, וזה עשה אווירה של סוף. זה לא יהיה באירוויזיון היום. אני כנראה לא אראה אותו כי אני לא יכול לראות את מסיבת הריקודים על הטיטאניק, ואת קול ההתנגשות בקרחון שמעתי כבר בנובמבר 2016 ברור ורם.

סך הכל כל הסיפור הזה עם ארדואן לא נעים. באמת, התחרפן הבחור. אז ארדואן לא כוס התה המאוד לא פופוליסטית ואסלאמיסטית שלי, אבל מה שהצחיק אותי בכל הסיפור היה ניר ברקת. הנה התגובה של הגפרור הבוער שמישהו בחוסר חוכמתו שם ליד הפתיל של חבית אבק השריפה של המזרח התיכון (ולחשוב שהלאומן הזה התחיל את דרכו הפוליטית בתמיכה בשלום עכשיו) –

"מפתיע שארדואן שעומד בראש מדינה שכבשה את ירושלים במשך 400 שנה, מטיף לנו. מאז שהסתיים הכיבוש הטורקי, ירושלים תחת ריבונות ישראל היא עיר פורחת, פתוחה וחופשית המאפשרת חופש דת ופולחן לכל הדתות. בשנים האחרונות מספרי שיא של מוסלמים פוקדים את הר הבית ומקיימים תפילות בחופש מוחלט."

אז עכשיו אנחנו לוקחים צד במלחמה בין העות'מאנים לממלוכים? לא באמת. איזה כיבוש אכזרי! כמובן שכל מי שכבש את ירושלים לא משנה ממי ולמה – ביזנטים, ממלוכים, סלג'וקים, עות'מאנים, צלבנים, בריטים, היה חייב מייד להחזיר אותה ליהודים שיבנו עליה את בית המקדש השלישי או משהו. אחרת אי אפשר להבין למה מתכוון ברקת. וכמובן אפשר לראות את ירושלים כמקום 'יהודי' ותו לא, שכל מי שמחזיק בה שאינו יהודי הוא 'כובש', אבל אז מאבדים הרבה מאוד מההיסטוריה של העיר והרבגוניות שלה, וזו גם ראייה צרה מאוד נוסח דאעש שהורסים את העתיקות בתדמור, או הטליבאן שהרסו את פסלי בודהא.

אבל נעזוב את זה. בואו נסתכל איך העות'מאנים השאירו את ירושלים. עם החומות, והמינרט של מגדל דוד, שהם הסמל המסחרי של העיר. אם נחשוב טוב אז באמת כל היציאה מהחומות וימין משה וטחנת הקמח, זה בסך הכל גם כן עות'מאנים. אז אם מדברים על 'עיר פורחת', אז איכשהו היא גם קצת קצת פרחה בתקופת העות'מאנים.

אם נראה מה משאיר אחריו ברקת, אז שני קודמיו בתפקיד המשמשים היום בתורנות ניקוי שירותים בכלא מעשיהו או משהו כזה, הצליחו לקחת את הקרדיט על שני המבנים המכוערים במזרח התיכון – גשר המיתרים והולילנד. ברקת נורא רוצה להשאיר אחריו את הפירמידה הכעורה של ליבסקינד שמתאימה לירושלים בערך כמו… פירמידה בגובה של מאה מטר. אם צריך לבחור בין בנייה עות'מאנית לבנייה בתקופה הישראלית אני לוקח את העות'מאנים בלי לחשוב פעמיים.

אותו דבר גם לגבי 'פתוחה וחופשית'. הבנייה הכי משמעותית כרגע היא גדר ההפרדה שחותכת את ירושלים לשני חלקים – באחד חיים בני אדם ובשני נתינים חסרי זכויות שאינם זוכים לשירותים מינימליים מהעירייה שלהם. עדיף להיות נתין יהודי עות'מאני בירושלים ב-1817 מאשר נתין פלסטיני בירושלים המזרחית ב-2017.

זה מה שגרם לי לחשוב. הם לא יודעים להסתדר הליכודניקים המושלים בנו. הם הרסו כל מה שהם נוגעים, והפכו את המדינה החמודה שלנו למדינת בננות מושחתת, שבה חברי כנסת מושחתים צועקים על הורים שכולים (מבחינתי זה היה שקול לחורבן הבית). הגיע הזמן ליד מכוונת. אז אני לא היחיד עם הסנטימנט הזה והייתה פעם תנועה נחמדה 'להחזרת המנדט הבריטי' שמה שנשאר ממנה זה דף פייסבוק לא מאוד פעיל. אז אני בעד התנועה להחזרת האימפריה העות'מאנית. סך הכל מי שחושב שהבריטים זה אפטרנון טי ואנשים במדי חאקי ובמכנסי שלושת רבעי וכובע שעם חי בסרט. זה היה כיבוש חיצוני של כובש אכזר מלווה בגרדומים, שכשל כמעט בכל מה שעשה והצליח להמריד את תושבי הארץ הזו זה כנגד זה עד ששניהם חברו והעיפו אותו מכאן כדי שיוכלו להילחם זה נגד זה בסבבה. עובדה שהחזיקו מעמד 31 שנים, כשהעות'מאנים החזיקו 400. זה אומר משהו.

אז אני מקים בזאת את התנועה להחזרת האימפריה העות'מאנית, שסיסמתה ההיסטורית – דין ודוולט מולכ ומילט. מכיוון שארדואן הוא עם כל הכבוד לא סולטן עות'מאני, אני מציע להביא לכאן את הסולטן המקורי. בית עו'תאמן עוד חי וקיים ולא מזמן היו שם חילופי דורות כשבינואר 2017, היורש ה-44 לכס הסולטן,ביאזיד עוסמאן, מת, ויורשו הוכרז דונדאר אליאוסמאן, שזה זקן חביב תושב דמשק שבטח נורא ישמח כשהסיירת תנחת ותחלץ אותו ממלחמת האזרחים שם. בתמונה שבכתבה הוא מופיע עם הסולטנית החמודה אוכלים בורקס בחתונה או משהו ונראים כמו זוג קשישים חביבים, ומכיוון שהם גם מוסלמים אדוקים, נראה לי שצריכת השמפניה הוורודה שלהם נמוכה, וסך הכל מסתפקים בקצת תפוזים, בקלאווה וכוס תה לסולטנית שזה חידוש מרענין לעומת הסולטנית הנוכחית. כאילו אם כבר סולטן, אז בואו ניקח אחד אורגינלי, ותסלחו לי חמוד הרבה יותר מהנוכחי.

כי באמת אם נגזרה עלינו שושלת, אז למה שושלת נתניהו? אם כבר חוזרים לארדואן אז מה שהקפיץ לו את הפיוז האיסלאמי וירושלים וכל זה, זה בין היתר חוק המואזין. וזה כבר בישול של הנסיך יאיר נתניהו מהתחלה ועד הסוף. אם זה מה שצפוי לנו מהשושלת הזאת בהמשך הדרך, מסית ומדיח גזעני ודוחה כמו אבא, באמת עדיפים העות'מאנים. נתניהו זה לא גזירת גורל. אפשר להפסיק את זה. ואם כבר אוהבים סולטנים, בואו ניקח את המקורי. בטוח יעלה פחות.

דין ודוולט – מולכ ומילט! דונדאר, תחזיק מעמד, הסיירת בדרך! יחי הסולטן!

מכל מיני סיבות שבעולם אני מבלה המון זמן אצל ההורים שלי בעפולה. אצלם יום הזיכרון זה יום הזיכרון, כמו שהיו חוגגים אותו בשנת 1970. הולכים לטקס הכללי, ורואים את כל השידורים של היגון בטלוויזיה. ואם לפעמים אצלי בבית השלט נודד נאמר לנשיונל גיאוגרפיק דייגי הטונה בשמן נגד דייגי הטונה במים בלי תרגום, כי סך הכל יש גבול לכמה יגון שאפשר בפעם החמישים, וכבר מלאה סאת הייסורים, אצלם אין דבר כזה ורואים סרטי יגון נון סטופ בלי הפסקה. אז ראיתי את לבנון של שמואל מעוז.

אני נמנע בדרך כלל מלראות סרטים על לבנון, כי סך הכל אני לא כמו האישיות הביטחונית המסתורית שאני נשוי לה שכל היום רודפת אחרי פושעים ומכניסה לכלא רוצחים, ואז היא מגיעה הביתה ופותחת טלוויזיה ורואה סרט על אנשים שרודפים אחרי פושעים ומכניסים לכלא רוצחים ואז לפני השינה בשביל לעייף את העיניים קוראת ספר על אנשים שרודפים אחרי פושעים ומכניסים לכלא רוצחים. אני הייתי בלבנון על אמת ואני לא  צריך את אושרי כהן שיתווך לי את החוויה. היא מגיעה אלי לפעמים גם כשלא צריך, ואני לא רוצה ליזום את זה בעצמי. אבל הפעם הייתי קהל שבוי ולא הייתה ברירה.

ההשוואה המיידית היא ל'זעם' עם בראד פיט מ-2014 שגם כן אמור להיות מצולם רובו בתוך טנק. העניין הוא שהטנק של פיט הוא המרחב הקלאוסטרופובי שטנק הוא באמת, נורא קטן ומצומצם, ושל מעוז זה כמו איזה מערה בעליזה בארץ הפלאות. מרחבי ענק אדירים, שיש שם מקום לשוטים באקסטרים קלוז אפ על הפרצוף של אושרי כהן וסך הכל יש פרצופים יפים וחכמים מאלה, גם אחרי האיפור השחור שכאילו חטפו ארפיג'י בתובה אבל לא קרה כלום חוץ מזה שהמאפר שם עליהם שכבה ענקית של איפור שחור ירוק כזה. פשוט היו שם הרבה קירות ירוקים כאלה ממתכת, נאמר חמישה שישה מטר אורך, ועל אחד הלבישו לוח שעונים, ואחת לכמה ימי צילומים הרביצו עליהם עם פטיש כדי שיישברו קצת ועמעמו מאוד את התאורה באולפן והשאירו רק זרקור אחד קטן. ועל אחד הקירות כתבו 'האדם הוא הפלדה והטנק הוא רק מתכת' וקשרו אליו את דודו טאסה שבוי סורי. לא ככה עושים טנק, לא ככה מדמים טנק. לא ככה נראה טנק. אני סומך על שמוליק מעוז שהיה באמת טנקיסט, אבל איזה טנקיסט היה נוסע את כל לבנון ברייס בלי קסדה על הראש? אפשר לחטוף מכות בראש שחבל"ז, ואני מבין שאיתי טיראן בחור יפה וגם מושונוב ג'וניור וקסדה קצת תקלקל, אבל אמינות זה אלף בית של ההפקה.

אה… כמה שהייתי ככה אורח לפעמים בטנקים והייתי כי זה היה חלק מהעניין, לא יצא לי להסתכל בכוונת של טנק. אבל יצא לי להסתכל ככה פעם פעמיים עשרים שלושים בעצם די הרבה פעמים בפריסקופ של נגמ"ש, וזה לא נראה ככה. אני מניח שכוונת של טנק קצת יותר מצ'וכללת ועם כל מיני צלבים וכאלה, אבל להסתכל משני מטר בפוקוס על הפלנגיסט החתיך אשרף ברהום ולספור את הזיפים בזקן אין כוונת כזאת בעולם באחריות. ובאמת פלאי הפוקוס של הכוונת הזאת שעושה אקסטרים קלוז אפ לכל מה שמסתובב שם מריימונד אמסלם החתיכה שפגז של טנק תלש לה את השמלה והותיר אותה בתחתונים בלי חזיה (מנפלאות רפא"ל. זה פיתוח שאפשר למכור לחו"ל) ועד הזקן ששוכב על הכביש בלי ידיים בלי רגליים, בטווחים שבין מטר למאה מטר בפוקוס נפלא של מצלמת קולנוע, זה משהו שאני קצת חושב שהוא פלברות, בטח בגרוטאות שהיו להם אז ב-'82, ודופק את האמינות לגמרי.  טוב אחרי שירדנו על מעוז כמו שהסורים לא ירדו עליו במלחמה אני יכול לכתוב ששוט הסיום ושוט הפתיחה עם החמניות זה אחד השוטים היפים שראיתי בקולנוע.

אז ככה אני בן חמישים בערך, ואני אחד הצעירים ולא ראיתי את לבנון הראשונה. ועוד ככה בואו נהיה אופטימיים עשרים שלושים שנה (מהמר על הרבה פחות אבל הכל מידי אללה) אני כבר לא אהיה וככה גם כל הדור שלי ומה שישאר אחרינו זה הסרטים האלה. אז האנשים הצעירים עכשיו לא יבינו איך זה היה שם. הם יחשבו שהכל היה דילמות מוסריות כאלה, ושירינו בסבבה באזרחים, ושכל הזמן חשבנו ודיברנו פוליטיקה, וירינו על קומנדו סורי, ושהסתערו עלינו הערבים הרעים עם הכאפיה והקלאצ' ביד אחת יורים צרורות בלי הבחנה, והיססנו לירות בהם כי רצינו לשמור על טוהר הנשק, ושזה היה מאוד אינטנסיבי מהתחלה ועד הסוף ודרמה ענקית, ושתמיד היה שם אושרי כהן.

לא יהיה מי שיספר להם על האמת איך שזה באמת היה, כי סך הכל לא יצאו מאיתנו קולנוענים מי יודע מה החבר'ה שטחנו את המוצבים באמת בין '84 ל-00', ושהמאבק האמיתי היה להיאבק בקור ובפחד בארבע וחצי בבוקר לקום לכוננות עם שחר ואחרי כן אולי לפתיחת ציר שאולי חוזרים ממנה ואולי לא לא סגור (וזו הסיבה שלרוב נמנעתי מהפעילות הזו). סתם מצחיק. הבת שלי התלוננה שהיא שומרת הרבה. סיפרתי לה על הנהג נגמ"ש היחידי בנבי אל עוואדי, שהחזיקו אותו ארבעים ושניים יום בכוננות, ואחרי כן כשהיה צריך לצאת הבייתה טחנו אותו בשמירות עד שתפסו אותו ישן ואז הוסיפו לו שבועיים, וכשהוא כבר הגיע הבייתה הוא לא הצליח להוריד את הנעליים שהיו לו על הרגליים חודשיים וחצי, והיה צריך ניתוח להוריד אותם אבל לנבי הוא לא חזר. זה לא משהו שרואים בסרט 'לבנון' ומוכן להתערב שגם ב'בופור' ו'ואלס עם בשיר'. יהא פוסט זה מורשתי לדורות הבאים חיי מוצב מה הם.

אחד הדברים היפים שקיבלתי שם זה האהבה לזוהר ודקלון. הצוללת של הבופור היה עשרים וארבע שעות אור מעצבן כזה, וטייפ קסטות עם זוהר בפול ווליום. אחרי כמה שבועות כאלה זה נדבק לנשמה ולא עוזב. בכלל 1987 הייתה מאוד בעייתית מבחינתי וביום העצמאות הכל מתערבב. מתי שהוא אני שומע את זוהר ואז עולות דמעות בעיניים ואלכוהול בדם, והרגש מציף. השנה לא היה אלכוהול כי הייתה לי אורחת שהייתי צריך להחזיר הבייתה אחרי המסיבה. אבל שמעתי עוד פעם את 'חסידה צחורה' של דקלון והתחברתי יופי יופי למילים שזה בסך הכל אלכסנדר פן שהיה גאון איך שלא תסתכלו על זה. נשמיע את דודו טסה כי הוא משחק יופי של שבוי סורי ב'לבנון'. למרות שדקלון יותר סבבה. יום עצמאות שמח לכל. רק עיני מבכי נמסו בלבי היגון והמר.