שילוב של הרבה מאוד עבודה ובעייה משפחתית (לא מעניינכם, יהיה טוב, תודה) הביאו לזה שאני כותב כאן הרבה פחות. הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר כמה ימים, אז אני מאחד פוסט פסח, קצת טראמפ וכזה ויום השואה כמה ימים מראש.

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי עוזר פרלמנטרי בסיעת מפ"ם בכנסת. את רוב העבודה הייתי עושה עבור הפרעה נוגש העבדים הגדול יאיר צבן, שהיה אישיות כריזמטית וסוחפת ופשוט שאב לתוך החור הגדול הענקי של העבודה שלו כל מי שרק היה בסביבה. אבל הייתי רשום על שמו של הח"כ הערבי במפלגה בת שלושת הח"כים, חסיין פארס. פארס היה אחד הצנועים והנחמדים באנשים שהכרתי. ח"כ של כנסת אחת, אבל בנאדם נהדר. אם אחד מכל מאה קוראים של הפוסט הזה (לא סגור שיהיו לפוסט הזה מאה קוראים, אבל מילא) יודע מי זה, אני אהיה מופתע. אבל הוא אחד החמודים שהיו, ועשה עבודה נהדרת כשהיה ח"כ שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על רוב הח"כים היום.

אז יום אחד אני עונה, ושומע שמחפש אותו 'יחיאל'. 'איזה יחיאל?' שאלתי. 'יחיאל דינור'. כנראה ששתקתי שנייה אחת יותר מדי. אחרי כן התעשתי, רשמתי את ההודעה. האדם בצד השני של הקו היה בשבילי דמות בשחור לבן בסרט תיעודי של אדם העומד על דוכן העדים לבוש בחליפה לבנה, ומתמוטט, בסרט שראינו כולנו פעמים רבות מאוד. זה היה לפני שקראתי את 'אייכמן בירושלים' של ארנדט, שקצת קלקל לי את הנרטיב. הוא גם היה סלמנדרה ובית הבובות ופיפל. ופתאום הוא קול מהצד השני של הטלפון, ומחפש מכל האנשים שבעולם את חסיין פארס, הח"כ הערבי מעכו.

הסתבר שהשניים ידידים ותיקים מזה שנים. נפגשו באיזה אירוע של משרד החינוך, יום עיון, או משהו מסוג זה שאינו זכור לי, והתיידדו מאוד. קראו זה לזה בשם הפרטי. כשהגיע לכנסת ראיתי אותו לדקה או שתיים. התרשמתי מהאינטראקציה שלו עם חסיין שיש ביניהם ידידות אמת. לא הייתי יכול לחשוב על שני אנשים עם ביוגרפיה אישית שונה יותר. אם הייתי רוצה להיות ציני הייתי אומר שהגיעו מפלנטה אחרת.

נזכרתי בזה השבוע כאשר מכל האנשים בעולם יצא להגנתי דווקא אחמד טיבי, שהתריע מפני נאום 'אסד גרוע מהיטלר כי היטלר לא השתמש בגזים' של שון ספייסר. כשדובר הבית הלבן מגיע למצב של הכחשת שואה (לא בפעם הראשונה, זוכרים את נאום 'יום השואה ללא יהודים' של הבוס ב-27.1?) וכולם חוץ מטיבי שותקים, משהו כאן לא מסתדר, אבל כשקראתי את טיבי הבנתי משהו מאוד ברור.

נתחיל מראש הממשלה שלנו. הבנאדם יכול להגיב למאמר ב'הארץ' בתוך שניות. ציוץ של אמן אשכנזי שאומר משהו על מזרחים בטוויטר זוכה לתגובה עוד לפני שהמסכן לחץ על סנד. אבל דובר הבית הלבן מכחיש שואה והביבי שותק. צריך את אחמד טיבי שיזכיר לו לגנות. זה ביבי שהשואה רשומה על שמו בטאבו. שקם כל בוקר בשנת 1938 מחדש (לא אתפלא אם הוא זוכר באופן אישי את המגפיים המסומרות צועדות בכיכר בווינה. כמו את החיילים הבריטים בירושלים) שבשבילו השואה היא… נו – הדבר הזה שאפשר להפיל על המופתי כדי להסביר למה אי אפשר לסמוך על ערבים. באמת לך תסמוך על ערבים. הטיבי הזה. מה הוא מתעסק עם עניינים לא לו? השואה רשומה בטאבו על שם היהודים. זאת אומרת – חוץ מהנאים של טראמפ ביום השואה הבינלאומי, כי זה יום בינלאומי.

הייתה פעם מפלגה בישראל. לא משהו מדהים, פשיסטים כאלה. מהסוג הדוחה. אבל מה – כבוד והדר. לא נוסעים במרצדס, לא קונים גרונדיג, וכשרואים נאצי נותנים לו בוקס בשיניים. זה הלך לעזאזל. עכשיו הם החברים הכי טובים של כל ניאו נאצי באירופה, וכשהבוס הגדול בארצות הברית נהיה מכחיש שואה פתאום שתיקה. לבגין זה לא היה קורה. אבל יש סדר עדיפויות בעולם. הטראמפ הבטיח להעביר את השגרירות לירושלים (לא קרה, לא יקרה) ויכול לדבר ארבע שעות רצוף על הסכסוך הישראלי פלסטיני בלי להגיד 'שתי מדינות' (או משהו אחר, שאפשר להבין ממנו איזה תכנית, חוץ מזה שהוא ישלח את החתן שלו למזרח התיכון ובגלל שהמדובר ביהודי חלקלק שמבין בכספים ועיסקאות הוא יסיים את הסכסוך בצ'יק. איך לא חשבו על זה עד עכשיו) אז הוא מכחיש שואה מוקף בניאו נאצים. קורה. איך אמר המיליונר אוזגוד בסוף של 'חמים וטעים' כשגילה שהנערה שהוא מאוהב בה היא למעשה ג'ק למון בתחפושת? 'Nobody's perfect'

עוד דוגמה לבנאדם שאם יש שואה שרשומה על שמו באופן אישי עוד יותר מביבי זה לפיד. דור שני וכל זה. אפילו אני בערך דור שלישי, אם לא רביעי או שלוש וחצי, כי סבתא שלי עלתה לפני השואה ורצחו רק את ההורים שלה ואת האחים שלה. אז לפיד הוא הבן של טומי שממש היה בשואה, וממש איכפת לו מניצולי השואה. אז הוא אפילו עשה רשימה שלהם שנדע למי אפשר לתת את הצ'ופרים הממש טובים. רשימה נהדרת כזאת לא הייתה בשואה מאז רשימת שינדלר. בחיי! אז מה – לא להשתמש כשצריך? לא לשלוח לכל אחד מכתב אישי משר האוצר כדי שידע להצביע יש עתיד כדי שלא יהיה חלילה שר אוצר שלא ממש מחובר לשואה, אולי אפילו פרענק ר"ל, והם ימשיכו לקבל את הצ'ופרים הנהדרים שהם מקבלים משר האוצר שממש מבין את השואה ואפילו כותב עליה דברים בעיתון שמקריאים בטקס הממלכתי בעירוני ב' וכולם ממש בוכים? בטח להשתמש, זה רק לטובתם. אז לקחו את הרשימה ושלחו. פרטיות שמטיות. כסף הם יודעים לקבל מהרשימה? אז מכתב מיאיר יקבלו גם.

שורה תחתונה מאוד עצובה? אצל פוליטיקאים יהודים השואה היא תמיד קרדום לחפור בו, וככל שהרטוריקה רמה יותר, כך הבור שחופרים עמוק יותר. פוליטיקאים ערבים, מהסוג של המענטש שחסיין היה (כפוליטיקאי, לדעתי הוא עדיין בחיים עד מאה ועשרים) או אחמד טיבי, מבינים את השואה. מבינים אותה לעומק. לא ישתמשו בה לעולם. עבורם היא קדושה. עבור שלנו פחות.

עוד מעט יהיה יום השואה, ופתאום ישמעו יידיש ברדיו, ופתאום 'אשכנזים' לא יהיה הדבר הזה שמירי רגב מחפשת בסיבוב.  אולי היא אפילו תחדל מלהפיץ פלגנות ושנאה ליום אחד. והאיש שהשתמש ברשימה לצרכיו והאיש שהכחשת השואה עוברת לידו בלי שהוא שם לב, יחדלו ליום אחד מלזמום את המזימות זה נגד זה. ואולי אפילו ייפגשו וילחצו ידיים בטקס הממלכתי. ושניהם ישאו נאומים. האחד יזהיר מהמזימות בטהרן, והשני יאמר את כל ארסנל הקלישאות בפנים הרציניות של 'ראש הממשלה הבא'. אני רוצה פוליטיקה בלי שניהם. אבל עם אחמד טיבי וחסיין פארס.

ביום רביעי, 5.4.2017 ימלאו שמונים שנה לעליית משפחת אבי לארץ ישראל. משפחת אמי נמצאת כאן כבר מ-1794 (לא ידוע התאריך המדוייק בשנה, תודה ששאלתם) אבל משפחת אבי הגיעה לכאן ב-5.4.1937 על סיפונה של האוניה 'פולוניה'.

זה ממש תדפיס מהעיתון מאותו היום שמבשר על הגעת האוניה. 'פולוניה' הייתה אוניית פאר שנסעה מדי מספר ימים בקו קונסטנץ – חיפה, והביאה איתה אלפים מעולי העלייה החמישית, זו הבורגנית, על אף שסבי החשיב עצמו עד יומו האחרון כחלוץ, וגם היה כזה. הנה מודעה מעיתוני אותה התקופה, באדיבות הוויקיפדיה העברית  –

אותו יום היה זכור לסבי כטראומתי משהו. בתחילת שנות התשעים, כשקיבלתי רשיון נהיגה (בגיל המתקדם של 24 שנים, הכישרון הזה עובר אצלנו בגנים) התוודה בפני כי מעולם לא נהג ברכב, בשל כך שביום בו הגיע לארץ ראה תאונה מחרידה בין אוטומוביל וגמל, ונדר שלא לנהוג מעולם. אני חושב שהיו יכולים להיות לו חיים יותר קלים לו היה מסיק שהאשם הוא בגמל ונמנע מרכיבה על גמלים, אבל ייתכן שגם מזה נמנע, מעודי לא ראיתי אותו רוכב על גמל.

הוא הגיע לארץ ללא כל רכוש, באותה עלייה הבורגנית שבעליות. את חנות הנעליים שהייתה לו בוורבה נתן לקיבוץ, ובשל כך כשהגיע הסרטיפיקט הוא הלך למשפחה הזו, שהקריבה את כל רכושה למען הקיבוץ. כל יתר הקיבוץ נותר בוורבה והכשיר עצמו לעלות לארץ. כמעט איש מהם לא היה חי חמש שנים לאחר מכן, וכך גם אחד עשר אחיו ואחיותיו של סבי שנותרו מאחור. כולם – חלוצים וחסידים, חילונים ומתנגדים, בונדאים ורביזיוניסטים, ילדים נשים וגברים מצאו את עצמם בתחתיתו של אותו בור באותו היום.

את עפולה בנה ממש במו ידיו. לא רצה לנצל איש או לשעבד איש. ביום הניצחון על הנאצים נשא את הדגל האדום בתהלוכה בעפולה. הצביע מפא"י עד מערכת הבחירות האחרונה בה השתתף, זו ב-2001, בה ניצח אריאל שרון את אהוד ברק.

אם נסתכל על גזיר העיתון מאותו היום נמצא שם שני מאורעות נוספים. אזכרה ליוסף אהרונוביץ' שהיום יצירותיו נשכחו ואינן. לצערי, יצירותיה של אשתו דבורה בארון עדיין נלמדות. אין דרך, שר החינוך נפתלי בנט, שתוכל לעניין נער הורמונלי בן 17, בקורותיה של חיה פרומה הצולעת המתאהבת בפרה האילמת. באמת! רוצה רביזיה? רוצה להיזכר לנצח? רוצה שדורות על גבי דורות יצביעו הבית היהודי ויאמרו תודה? עזוב את סיפוח מעלה אדומים. אפילו טראמפ לא יזרום עם זה. תעיף את שברירים ואת דבורה בארון מהבגרות. זה נורא, זה איום, זה לא רלוונטי לחיים של אף אחד כאן, ביני לבינך זו לא ספרות מי יודע מה, וזה ממש משניא את הקריאה על נערים. גם כאלה שעושים חמש נקודות מתימטיקה. מוציא אותם מהריכוז הדרוש.

אבל אנחנו סוטים מהנושא. עוד מחדשות אותו היום – הנציב העליון ביקר בסג'רה מצפה וכפר תבור וגם בלוביה הערבית. והנה כל הסיפור של שמונים השנה לאחר מכן. סג'רה מצפה וכפר תבור עדיין עומדות על תילן ומשגשגות – אני עובר הן בסג'רה והן בכפר תבור מדי יום – אבל איה לוביה הערבית?

כשפרצה מלחמת העצמאות היה סבי זקן מכדי להילחם. גם כשהייתה לו ההזדמנות להתגייס לצבא הפולני בתקופת פילסודסקי לא שש לכך. הוא לא היה קרבי ממש סבי זה. בגאווה הראה לי כיצד ניצל סעיף נושן בתקנות הגיוס הפולניות והראה שהמרווח בין שני בהונותיו כאשר רגליו עומדות צמודות זו לזו גדול מעשרה סנטימטר. אנומליה משפחתית זו (שלשמחתי איני שותף לה) היא שמנעה ממנו להתגייס לצבא הפולני. ואולי שולם שם סכום לרופא הצבאי? לא נדע. סבי השני לחם דווקא, באותה הדרך המובילה לירושלים שעכשיו רוצים לקרוא על שם הגזען האנס, ולשלול את מעט הכבוד שנותר לאלו שמסרו ממש את חייהם על הגנת העיר.

אבל סבא יחיאל, זה העפולאי, זה שעלה בפולוניה ב-5.4.1937 לא נשא נשק. זאת אומרת נשא כנראה לפחות פעם אחת רובה צ'כי ישן בהגנה בעפולה, ואפילו הצטלם איתו, אבל לא הרבה מעבר לזה. סבי הוא האדם השמאלי ביותר העומד חבוש כובע פלדה. הילד שלידו הוא אבי. כל השביעייה הזו, כולל אבא שלי ברקע, לא ממש היו יכולים לעצור את צבא ההצלה של קאוקג'י או את כוח המשלוח העיראקי מג'נין, לו אלו היו מגיעים, אבל הם היו מוכנים לנסות. כנראה שטוב שהדברים לא הגיעו לכך. לתושבי לוביה הערבית לא היה אותו מזל, כנראה. אבל זה רק חלק מהסיפור.

הוא לא נישל איש ולא ניצל איש. ב-48' קרו הרבה דברים. מפא"י עשתה אותם. לטוב ולרע. והוא תמיד הצביע מפא"י. את עפולה בנה במו ידיו. ראה אותה מתפתחת לעיר בת 20,000 תושבים. ביום ההולדת ה-50 של עפולה, בשנת 1975, עמדנו ביחד ושמענו את יצחק רבין נואם, ומבטיח להגיע גם ליום ההולדת המאה. אני היחיד שנותרתי מהשלישיה הזו, רבין, סבא ואני. גם אני לא מבטיח שאגיע ליום ההולדת המאה, אבל לי לפחות יש עוד סיכוי. רק עוד שמונה שנים.

אני שואל את עצמי הרבה אם היה לי האומץ לעשות מה שעשה הוא, לעזוב הכל, ולהיות חלוץ בארץ זרה. אני זקן עכשיו בשש עשרה שנים משהיה הוא כשעלה. אבל גם לפני שש עשרה שנים לא הייתי עושה את זה. הייתי נשאר בוורבה ומת בוורבה. וזה למה שאני כל כך מעריץ אותו. וגם את הדור שלו. למרות לוביה הערבית. עם לוביה הערבית נסתדר. זה הכרחי. כל מה שקורה עכשיו זה פעמי משיח מהבחינה הזו. כמה שרע עכשיו וגזענות והתנחלויות (שני דברים שאני קצת שמח שסבא שלי לא זכה לראות במלוא תפארתם בשנים שמאז מותו) אנחנו חייבים להסתדר, כי לאף אחד מאיתנו אין ברירה. תהיה כאן בסופו של דבר מדינה נחמדה ויפה וצודקת כי אחרת לכל שמונים השנה האלה אין משמעות, ואני נורא מאמין שיש להן.

אז מה היה לנו כאן? שואה ותקומה ונכבה ועצמאות ורבין. זה הבלגן הזה בראש של ניסן אייר. בבית הספר הדו לשוני של הבת שלי היו קוראים לזה 'הימים הלאומיים' ועושים לנו כל מיני סדנאות. אז השנה התחלתי את זה קצת לפני פסח. יומולדת עגול, שמונים שנה, אז מותר.