כבר מזמן הבטחתי לעצמי שבשנייה שאני מקבל את התואר, עוד באותו היום, אני קובע עם המקעקע (שלי מטט ארט בחיפה שהיה יתי בצבא והוא המקעקע הכי טוב בעולם) ועושה את שרוול הפי אייץ' די שחלמתי עליו. אז התואר הגיע, אבל אז קרה זה וזה וההוא ומילואים ועניינים ולא היה כוח וכזה, וזה נדחה ונדחה, אבל סוף סוף זה הגיע.

הגעתי אליו לפגישה מקדמית עם דוגמה מושלמת, והוא הציע לעשות סקיצה, ואחרי כן הסתבר שזה מחבר שני קעקועים קודמים אחד על החזה ואחד על השכמה, ומה שהוצע זה תכנית שידרוג וצביעה מאסיבית שפחות או יותר מכסה כתף שלמה ואת השכמה שלידה ואת החזה עד הפיטמה. הוא הציע לעשות לי סקיצה ושלח לי בווצאפ.

אז ישבתי שעתיים וחצי בפעם אחת ועשיתי את המעשה. ממש לפני היו לי ספקות וכאלה. הייתי כבר מכוסה בחמישה קעקועים שהגדול מביניהם היה משהו כמו עשרה על עשרה סנטימטר. אבל הם היו מוסתרים בכל מיני מקומות. גם ש' נכנסה קצת לוויברציות, וגם קצת אחותי שמנהלת לי את החיים וכותבת לי את הצ'ק של המשכורת. אז לקחתי שני סנטימטר רווח מהמרפק העליון, וכשאני אסיים את הפוסט דוק אשלים עד לפרקי האצבעות. נפרדתי גם מסכום לא מבוטל אבל יש דברים שאני לא חוסך בהם.

איך היה? מופלא. ישבתי כאמור שעתיים וחצי. זה כאב כמו אנ'לאיודע מה, אבל לא לקחתי הפסקה, ורק פעם אחת למקעקע נמאס אז הוא לקח הפסקת פיפי. הכי כאב עצם הבריח שאם מישהו חושב על קעקוע אל תחשבו בכיוון הזה. אז הוכחתי לעצמי בפעם האנ'לא יודע כמה שאני גבר, ועכשיו גם מושך בטירוף, וזה היה ונגמר, וסך הכל הייתי עושה את זה שוב (ושוב ושוב ושוב). יצא אומנות כאילו שלאונרדו דה וינצ'י קטן עליה. וגם החלפנו חוויות מהצבא ונזכרנו בזה ובזה ובזה ובכל מיני מקומות שפרוסים מאגם קרעון עד ים המלח.

מסקנות –

א. הכאב עובר, ונשאר קעקוע מופלא.

ב. מה שבאמת בעייה זה שזה מגרד אחרי כן כמו אנ'לא יודע מה בשלב המתקלף, ואסור לגעת.

ג. זה בדיוק הזמן הטוב. אני בן חמישים ודוקטור למשפטים. לא איכפת לי מה אף אחד חושב עלי. זה לא משפיע על איכות הטיעונים שלי בבית המשפט. וגם אם כן, הם מספיק טובים. זה בדיוק הזמן לעשות מה שאני רוצה עם עצמי ועם הגוף שלי, וזה פחות או יותר הדבר הכי מהנה שעשיתי בכמה שנים האחרונות.

ד. אם אתם חושבים בכיוון – לכו על זה. זה יעשה אתכם יפים בטירוף. לא יפים כמוני כי סקיצה כמו ששלי עשה לי הוא הבטיח רק לי, אבל אתם יכולים לנסות להתקרב.

ה. תמונה? בחיים לא. זה עניין פרטי שלי. מה שכן אם מישהו רוצה ללכת איתי לים שירים טלפון.

הסבר מהיר ביותר בצורה של כלל אצבע הניתן ליישום במענה לכל שאלה תחת קיסרותו של בנימין הראשון.

אז למה בעצם כל הסחרור הזה של הימים האחרונים עם התאגיד וזה? יש ימבתל'פים ניחושים שרובם נוגעים לכל מיני חקירות וצוללות וכאלה. אף אחד לא מאמין שלביבי איכפת מעובדי רשות השידור, והסיבוב המטורף מלהציג אותם כחמאסניקים עד ללנגב את הדמעות לעודד שחר קצת גדול אפילו על ביבי. יש הסברים שלוקחים אותנו לחור השחור של אי רציונליות שנקרא 'שרה' אבל גם כאן אני חושב שמגזימים קצת.  אז מה יש לנו כאן? תרשו לי לנחש.

יש איזה מהלך שמתחיל עם תזכיר חוק השידור הציבורי הישראלי שביבי הנחית עלינו בתחילת השבוע שעבר שמאחד את כל הגורמים המפקחים על השידור וכל זה. איפשהוא שם יש איזה חור משפטי שמאפשר לאיזה מיליונר זר ששמו מתחיל בשלדון ונגמר באדלסון לקנות את השידור הציבורי בחינם ולעשות ממנו 'ישראל היום'. אז ביבי לא רוצה רשות שידור (חמאסניקים) ולא רוצה תאגיד (תאגיד השמאל) מה שהוא ממש רוצה יתברר בכמה חודשים הקרובים כשהמהלך הזה יתחיל לנוע.

כל הדברים האלה מאחורי הקלעים מתבררים לאט, ורק בפאזה של שנה שנתיים אפשר לדעת למה הלכנו לבחירות (למשל ב-2015 זה היה חוק 'ישראל היום' או הפיצוץ בשיחות מוזס-ביבי שרק עכשיו יצאו לאור בתיק 2000) או מה בדיוק קרה ולמה. אבל בדרך כלל התשובה היא מאוד פשוטה והיא אותה תשובה. הדוד באמריקה עם פנקס הצ'קים נורא רצה משהו והיה צריך את – הבחירות, המלחמה, התקציב, האנ'לא יודע מה שאנחנו משלמים עבורו בדולרים בדם ובזיעה – בשביל שהוא יקבל את זה.

אם מישהו חושב שכשיאיר לפיד יחליף את ביבי בבלפור זה יהיה שונה אז תרשו לי לפקפק. לפיד הוא בדיוק ביבי מבחינת הקשרים הון שלטון מוזסון, רק בלי עשירית מהיכולות של ביבי, ואין לו גם שרה שאפשר להאשים אותה.

מה נשאר? קיץ אלקטרוני רבותי. הכינו את הממ"דים. אני מהמר על פיקוד צפון אבל כל מספר זוכה.

מה אומרים לכם השמות הבאים – דודו גורש, שיר צדק, מאור בוזגלו, ערן זהבי, טל בן חיים, אלירן עטר… נו באמת. אלה כוכבי נבחרת ישראל בכדורגל. קלי קלות. ומה עם ג'וש זייד, אייק בורנשטיין, בראד גולדברג, רט וייסמן… עדיין לא נפל האסימון? חכו, יש עוד. ג'ייסון מרקי, סקוט ברצ'ם. לא עובד עדיין? בואו נמשיך לנסות.קודי דקר? נייט פריימן? מה זה? השרים בקבינט החדש של טראמפ? חברי להקת הבנים החדשה – א יידישע יונגערמאן? המתמודדים הסופיים ב'דה וייס' בגירסה של תחנת כבלים יהודית בברוקלין? רשימת עשרת המבוקשים של ה-FBI? עשרת המדריכים המצטיינים ב'תגלית'? לא ולא. אלו חברי נבחרת ישראל בבייסבול.

אז ככה. את נבחרת ישראל בכדורגל אני מאוד אוהב. מה זה מאוד אוהב? בואו נאמר שאפילו הייתי פעם במשחק נגד אוסטריה כשהיה איזה סיכוי שנעלה למונדיאל. עמדנו שעתיים על הרגליים וצעקנו בגלים "אוטו באריץ' בן זונה" ובדקה התשעים אבי נמני פתח את הרגליים והנאצים האנטישמים השוו ל1-1 בגול שכולו סוביבור. אז הם לא היו בטורניר בינלאומי גדול מאז שהייתי בן שנתיים. אבל אני אוהב אותם  כי הם שלי והם מהצ'כונה ושיר צדק הוא הבן של חברי כאח לי פיני מבית שאן ואפילו היה אצלי פעם בבית אבל הוא בטח לא זוכר והייתי בחתונה שלו.

אני לא יודע מאיזה צ'כונה קורי, קודי, רגע ודודלי מנבחרת ישראל בבייסבול אבל הם לא מהשכונה שלי. הם גם לא אזרחים ישראליים ברובם, כי הכללים של האליפות אומרים שיכול לשחק מי שהוא 'בעל זכאות לאזרחות' ולפי חוק השבות כל יהודי בעולם הוא בעל זכאות לאזרחות, אז כל יהודי בעולם עקרונית יכול לשחק בנבחרת הבייסבול של ישראל.

אז אנחנו ברבע הגמר אחרי שחיסלנו את קובה וברזיל אבל הפסדנו להולנד. כבוד? לא ממש. זה שנבחרת ישראל נהייתה נבחרת דרג ב' של ארצות הברית זה לא כבוד גדול. זה למעשה מאוד מביש. יש איזה סיבה שהם שם. אולי להשיג חוזה טוב יותר בשנה הבאה. ציונים גדולים הם לא, כי ציונים גדולים (ובואו נאמר שגם זה לא משהו שמאוד מלהיב אותי) לא מסתפקים ב'זכות לקבלת אזרחות' וממש מגיעים לארץ וחיים בה.

אבל זו לא נבחרת ישראלית, אלא נבחרת יהודית. שמים כיפות כחולות כשמנגנים את ההמנון, והקמע שלהם הוא המענטש און דה בנץ' דמות של יהודי קשיש, דתי בעליל. אז כאן זה כבר בעייה. כי סך הכל איך לספר את זה לקורי, קודי, רגע ודודלי, בישראל יש גם 20% שאינם יהודים, וכשאתה 'נבחרת ישראל' אתה מייצג גם אותם. סך הכל כל הסיפור הזה זו יריקה בעין לציבור די גדול שיכול גם לאהוד את הנבחרת, ויכול לקבל ייצוג נאה כמו שבכדורגל היו לנו את רפעת טורק וואליד בדיר והיום ביברס נאתכו, ובמקום זה הם מקבלים באדיבות חוק השבות את המענטש און דה בנץ', שיזכיר להם בדיוק שהם אזרחים סוג ב', אם אחרי חוק המואזין לא נפל להם האסימון.

בקיצור – הנבחרת הזאת מסתכלת למילט בעיניים, ונותנת לכל השאלות את התשובות הלא נכונות.

בכלל בייסבול זה לא ספורט ישראלי. לא שאנחנו טובים בכדורגל מי יודע מה, אבל אנחנו לפחות מבינים מה קורה על המגרש, אפילו כשיש נבדל. באמת! בשביל להבין בייסבול צריך להיות אמריקאי. בשביל לאהוב בייסבול על אחת כמה וכמה. יש כמה דברים אמריקאים שאף פעם לא תפסו כאן. קנטקי פרייד צ'יקן, ומוזיקת קאנטרי, ובייסבול. לא עובד. נורא מצטער. זה כמו הארוחת בוקר שאכלתי בדאנקין דונאטס ועכשיו בא לי להקיא רק מלחשוב על ופל בלגי עם סירופ מייפל ובייקון וביצה חיה. מצטער. קורי וקודי ורגע ודודלי ממש מאחל לכם קריירה נפלאה ביאנקיז או ברד סוקס או באריזונה רדנקס או מה שזה לא יהיה. תעזבו אותי בשקט. אל תלבשו את החולצה הכחולה שלי ואל תניפו את הדגל שלי. לי זה אומר הרבה יותר ממה שזה יגיד לכם אי פעם.