כמה מילים קצרות ומהירות על דוח מבקר המדינה

היום אחרי הצהריים יתפרסם דוח מבקר המדינה. לא צפויות הפתעות משמעותיות, כי הרוב הודלף על ידי כל מיני גורמים וכל התמלילים כבר התפרסמו בידיעות אחרונות. אז זה יצא ככה וזה יצא אחרת. זה אמר, וזה הזהיר, ויהיה גיבור ענקי בנט שיצא לשטח וגילה את המנהרות והזהיר והמטומטמים האחרים בקבינט לא רצו לשמוע.

זה נהדר ברמת המפ, ואין לי ספק שבנט יכול להיות מפ מצויין, למרות שעל פי רביב דרוקר ויגאל סרנה דווקא התפקוד שלו ברמת הפיקוד הזוטר כבר רשם על שמו אסון לאומי בכפר קנא ב'ענבי זעם'. אבל הוא לא מפ כבר, וטוב שכך. הוא שר בכיר בממשלה, פחות טוב שכך, ו'הלכתי לשטח ודיברתי עם אנשים ויש בעייה של מנהרות' זה לא תפקוד של שר בממשלה ולא של חבר קבינט.

בעיית המנהרות הייתה בעייה טקטית מינורית. במהלך המלחמה התפרסם הפוסט הידוע של אברי גלעד שטען שהמנהרות הן 'איום קיומי' או במילותיו – "עשרות מנהרות התקפיות שמסתיימות בתוך ערי הדרום אינן מנהרות טרור, הן תשתית כיבוש קרקעי. אם לא היינו מפתיעים את עצמנו בתגובה החריפה לחטיפת הנערים , החמאס בתזמון המתאים לו היה מזרים אלפים דרך המנהרות לכיבוש ערים ומוצבים צבאיים, אלפים רבים של חיילים שמחופשים לחיילי צה״ל, הורגים , כובשים וחוטפים כאשר אין לצה״ל זמן להתארגן. במקביל יורים מטחים של מאות ואלפי טילים למרכז ומשתקים את יכולת ההתארגנות נגד הפלישה…. בישראל במצב כזה ייתכנו עשרות אלפי הרוגים, שיתוק מערכות ובניית הגנות ברמת השכונה והרחוב. זאת בהנחה שערביי יו״ש וחלק מערביי ישראל לא מצטרפים למערכה. כמובן שהתקפות נגד של חיל האוויר לא יעזרו כשכולם מחופרים מתחת לאדמה וצוחקים כל הדרך לירושלים. במקרה הטוב היו נכנסים כוחות בינלאומיים לפרז את המדינה , הנשק הגרעיני וכל חלום המדינה היהודית היה מתפורר לעוד אלף שנים."

צריך להיות אסטרטג ברמה של 'מה יש' או 'העולם הערב' בשביל לכתוב את השטויות האלה, ורמה מסויימת של חוסר אחריות כדי להפיץ אותם בשעת מלחמה. אבל השטות הזו נדבקה, והמנהרות נהפכו לאיום שמאז האיום האיראני עוד לא היה כמותו.

האמת היא שהיה מדובר בבעייה טקטית שבאמת גרמה לנזק ולחמישה הרוגים בפיגוע הפילבוקס בקיבוץ נחל עוז, אבל מינורית ברמה של מבצע בו הופעל כל צה"ל ולאוייב נגרמו אבידות בסדר גודל של חמש ספרות, כמו גם עשרות הרוגים ואלפי פצועים בצד שלנו.

המבצע, שלא יצא לדרך עם מטרות ברורות, סימן תוך כדי תנועה את 'המנהרות' כמטרתו העיקרית, בהעדר מטרה אחרת הניתנת להשגה, ו'השמדת המנהרות' הייתה הסיבה הנהדרת להיכנס לעומק של כמה מאות מטרים פנימה ולהחזיק בו עד שהגדוילים למעלה ידעו איך לרדת מהעץ שטיפסו עליו.

אז בנט לא היה גיבור, אבל גם לא ביבי ויעלון, ועוד גורם מרכזי באותו קבינט של אסון, לוחם 'במחנה' הנועז יאיר לפיד.  הם נכנסו אל המבצע בלי שום חשיבה אסטרטגית. למבצע לא היו מטרות מראש. נגררנו אליו עקב תחושת הנקמה על רצח שלושת הנערים, והסלמה שהלכה והתגברה במהלך החודשים יוני ויולי כשהרטוריקה של הקיצונים בשני הצדדים שלצערנו הם גם השליטים בשני הצדדים, הלכה והחריפה. נכנסנו למבצע בלי לדעת למה, ניהלנו אותו בלי לדעת איך, ויצאנו ממנו בלי סיבה כשם שנכנסנו.

לממשלה אין ממש אסטרטגיה כנגד החמאס, ומהסיבה הזו אחת לשנתיים שלוש יש 'מבצע בעזה' שמביא להמון מוות מיותר בשני הצדדים, ולהרס שגרת החיים של אזרחי מדינת ישראל, שהם הבוחרים שוב ושוב (ושוב בפעם הבאה בין אם ייבחר האסטרטג נתניהו או הקלאוזביץ המודרני  לפיד או אלוהים ישמור בנט) ולפי החדשות של הימים האחרונים – הקיץ הזה הכדור נופל על האדום ברולטת המוות, והפעם שר הביטחון הוא ליברמן שהבטיח את ראשו של הנייה בפעם הבאה (רק שבדמוקרטיה החמאסית מחליפים הנהגה אחת לכמה שנים לא כמו אצלנו שיש קיסר, והנייה פינה מקומו לאדם אחר).

אז הדו"ח? אז ראש הממשלה צריך להתפטר? כן, אבל לא בגלל המנהרות. בגלל שהוא מושחת, וחסר אסטרטגיה של ממש להתמודד עם האיומים האמיתיים כנגד בטחונה של ישראל (אני שם בראש ובראשונה את אי השוויון החברתי, שם אנחנו בצמרת העולמית לפני תורכיה, צ'ילה ומקסיקו, ואתם יודעים מה, את הכיבוש.)

מסקנות אישיות? אני רוצה לברוח מכאן למקום שבו לא שומעים את בנט, שהגיע לרמות יוהרה בלתי נסבלות. מה שכן, אני עוד פחות רוצה להיות כאן כשהקתרזיס יחליף את ההיבריס, כמו אצל כל גיבור טראגי, שהוענש על ידי האלים (מותר לכתוב 'אלים'? אני סך הכל מקבל סוג של תלוש ממשרד החינוך, וממש רוצה לדעת אם זה בסדר לרמוז אפילו שיש יותר מאחד. או פחות אם אתה אלפריסט ואני לא. סתם יהודי רפורמי פוסט חילוני הברמסאי קנטיאני מן השורה) באותה גאווה וגבהות לב עליה כתב החכם מכל אדם (לא היה חבר קבינט בצוק איתן וחבל) – לִפְנֵי־שֶׁבֶר – גָּאוֹן, וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רֽוּחַ.

מודעות פרסומת

ד'אהריזם בערבו של יום

טראמפ ימ"ש עושה כאן המון רעש עם ה'מדינה אחת שתי מדינות מה שאתם מעדיפים'. ובאמת זה נבלה וזה טריפה. מה עדיף – מדינה דו לאומית שבה תהיה הברירה בין משטר אפרטהייד לבין מתן שוויון זכויות מלא לפלסטינים, או פתרון שתי המדינות שנראה ריאלי פחות ופחות כי מישהו פוצץ את השטח במיליונת'לפים מנתחלים ולהזיז עשרים מהם מגבעה אחת של רכוש פלסטיני גזול לגבעה אחרת עשה כל כך הרבה רעש שהשם תרחם?

אז אני הוגה רעיון ה'תנו לי את הסולטנות הד'אהריסטית בגליל ומה איכפת לי מכל השאר'. שלדעתי יכול לתפוס יופי כעיסקת שלום אזורית סיבובית. אנחנו לא מייצרים סיגרים או שמפניה ורודה או יותר מדי מצביעים. אז יוותרו עלינו בקלות, ולאחר מאבק קצר ולא אלים שעיקרו פירסום פוסטים פרוגרמטיים בבלוג עם מספר הקוראים החד ספרתי, נקבל את עצמאותנו, ונרים את דגלנו הד'אהריסטי תוך שירת ההמנון 'שחקי שחקי', שבהגייתו האשכנזית נשמע זר לדוברי העברית כשם שהוא זר לדוברי הערבית, ובכך יתרונו הגדול. חוץ מכל הקטע הסוציאליסטי של עגל פז וזה.

המוקש הדו לאומי ייפתר תוך שימוש שיטת מילט מורחבת, שעיקרה החלת הדין האישי בכל שטחי החיים – מממונות ועד קידושין, עם גיבוי של קודקס אזרחי נוקשה למי שלא ירצה לחיות לפי דינו האישי. כך שלמעשה לכל אחת מארבע עשרה העדות המוכרות יהיה מילט במלוא מובן המילה, וניהול העניינים הפנימיים לפי דתם ותרבותם, אם יחפצו בכך, ואם לא יחפצו יעמוד לרשותם הקודקס האזרחי המתקדם ביותר שינסחו מיטב המומחים מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת צפת.

אז לדעתי טראמפ וביבי יכולים להיפגש איתי עכשיו ולשרטט את הגבולות (אני לא מוכן להיפגש עם טראמפ. אשלח מתווכים). מה שכן הדרישה האולטימטיבית שלי מביבי היא בעניין 'והארץ הייתה תוהו ובוהו'. זה לינק לפרק על העות'מאנים.  מה זה הדבר הזה? רק רבע שעה על ד'אהר? פרק שלם על ביברס, חצי פרק על הפסיכופט ג'זאר ורבע שעה על ד'אהר? נכון, הביאו את אמנון כהן האליל (מי שלא קרא את הספרים שלו על בתי דין שרעיים בתקופה העות'מאנית לא ידע הנאה צרופה מהי מימיו) ועדיין. רבע שעה?

יש שם קטע נהדר עם הסראיה בנצרת. אני זוכר שביקרתי במקום עם נין נינו של ד'אהר (אגב התמונה של ד'אהר בשחור לבן והתמונה הצבעונית שלו זה צייר הנין ששמו זיאד ד'אהר זידאני שהוא צייר ומהנדס ותמונה חתומה שלו של ד'אהר בנמל עכו נמצאת על קיר משרדי ואני גאה בה מאוד. כקתולי המחזיק שריד קודש של קדוש משכבר הימים) ואל הסראיה לא ניתן היה ממש להיכנס אבל עלינו במדרגות אל בניין צמוד שם גרה עוד אחת מנינותיו של ד'אהר, השקפנו משם אל חצר הסראיה, ואכלנו חצילים כבושים מאוד מתוקים. לקחתי את המתכון אך איבדתי אותו.

בקלות אפשר היה להקדיש לד'אהר בסידרה את מלוא מה שצריך להקדיש לו, הוגה הסולטנות הד'אהריסטית בגליל, שנלחמה, כשם שתילחם יורשתה במאה ה-21, כנגד האימפריאליזם של כל הכוחות הזרים – תורכים ורוסים (טוב, לא מדוייק. כרתו ברית עם הרוסים ואיבדו את הראש לתורכים, אבל אנחנו לומדים מההיסטוריה) בשילוב כוחות נפלא של יהודים וערבים שמוסבר ומתואר טוב גם ברבע השעה העלובה שהקדישו לד'אהר ב'והארץ הייתה תוהו ובוהו'.

אז הדרישה האולטימטיבית שנציג הסולטנות (משרה פתוחה. מקבל הצעות) יביא עמו לוועידת השלום האזורית היא פרק של לא נגזים נאמר שלוש או ארבע שעות ב'והארץ הייתה תוהו ובוהו' ואחר כך אפשר יהיה לדבר על הפחתת מכסים על הזעתר. לביבי זה מסתדר עם כל הקטע של הקרב בתאגיד וזה. כי זה ידרוש הקצאת משאבים מטורפת לערוץ הראשון, מה שיחיה אותו. ערוץ השידור הד'אהריסטי הדו לשוני מוכן לתת ידו לדבר הזה, תמורת תקציב מתאים. שר התקשורת שלי (גם משרה פתוחה) יבדוק בדיוק איך ניתן להרים את הפרויקט הזה ביחד עם סדרת הפעולה 'ד'אהר, רנין, והזומבים מסח'נין' המצטלמת בשיתוף פעולה עם HBO, ובה משחק את תפקיד צ'ולייבי לא פחות מטום קרוז.

עולם חדש? אם תרצו אין זו אגדה. 

הידד למנהיג!

השבוע עשיתי מעשה פוליטי, והתפקדתי למרצ. לא בחדווה, לא בשמחה, אלא מתוך הכרה שברגע הזה זה המעשה הנכון לעשות, ומתוך רצון להשפיע בשאלת הפריימריז הפתוחים. זה לא הבית האידיאולוגי הטבעי שלי, אבל אפשר להפוך אותו לכזה, במאמץ דמוקרטי מסויים, ולשם כך התפקדתי (וגם כי מוסי רז ביקש ממני…) ההבדל בין אזרח לנתין, לדעתי, הוא בניצול של אפשרויות האזרחות הפעילה, המשפיעה, התורמת. התפקדות למפלגה היא חלק מזה. לא הפעם הראשונה (ולא המפלגה הראשונה) שאני מתפקד אליה (במקרים הקודמים על מנת למשוך את החברות כמה חודשים מאוחר מדי במכתב זועם שנשלח אל המפלגה בדואר, לאחר שמאוד עיצבנו אותי בדבר זה או אחר…). אז באמת אם מישהו חושב מרצ, שיתפקד. יש לו יכולת להשפיע. הן בשאלת מבנה הפריימריס, ולאחר מכן בבחירת ראש המפלגה וחברי הכנסת מטעמה, אם תיפול הכרעה נכונה.

אנשים בעלי נשמה של נתין יבחרו כמובן אופציה אחרת, והנה אופציה נאה בשבילם –laplap

זה צילום מסך מדף הפייסבוק של דן קופר אבל אני מאמין שזה אותנטי. זה יותר מדי 'יש עתיד' בשביל להיות מזוייף.

'נכון אין לנו פריימריז' – אז, למה לעזאזל להתפקד אם אי אפשר להשפיע? אם אי אפשר לבחור את ראש המפלגה, וחברי הכנסת הם תכתיב שרירותי לפי קפריזות של אותו ראש, שידוע גם כראש קצת חלול.

ההתפקדות שלנו היא הרבה יותר חזקה. היא אמירה פשוטה אבל מאוד עמוקה – אני עבד נרצע. אהבתי את אדוני. אני רוצה לשלם 40 שקלים בשנה ולא לקבל כלום חוץ מטונה של דואר זבל במייל (נכון, במרצ זה 80 ש"ח, אבל ראבק, אנחנו מקבלים משהו) לא איכפת לי להיות פראייר.

אגב, כל הסיפור הזה מקבל צורה נורא מכוערת של מה שבאנגלית קוראים לו MAIL FRAUD כשמסתבר שהיהיר שינה בשקט בשקט את התקנון של המפלגה כך שיעניק לו את יושבות הראש הבלעדית עד 2027. מי אמר 'צפון קוריאה' ולא קיבל?

ערימת הקלישאות במייל הזה היא לא פחות ממחליאה. איך אקט ההתפקדות, שאינו כולל זכות כלשהי להכרעה מהותית מראה על זה שמישהו דואג למדינה שלו? נכון, זה מראה על שייכות. אני לא רוצה לומר שייכות לאיזו קבוצה.

מעבר לכל יש כאן אמירה מאוד לא דמוקרטית, ולפיה ההצבעה בבחירות היא חלק מעסקת 'תן לי ואתן לך'. זה מראה במקרה הטוב על אי הבנה עמוקה של התהליך הדמוקרטי אצל כותב הטקסט הזה. במקרה הרע אנחנו מגיעים כאן לכל מיני מקומות שבהם יש מנהיג שנבחר ממש על ידי כל העם פה אחד, ושהבחירות הן הבעת אמון בו, ורצון להיות שייך, יותר מהכרעה מהותית לגבי העדפותיו של הבוחר. עד כמה שהסיסמה הביביסטית 'ראש ממשלה מחליפים בקלפי' מגעילה (וכן, מחליפים אותו בקלפי, אלא אם כן רוצחים אותו (זוכר?) או שהוא ממש ממש מושחת ואז המשטרה מטפלת בו) יש בה איזו הכרה עמומה באפשרות שמנהיג אפשר להחליף, ושבחירות זה תהליך ממש טוב לדמוקרטיה. זה ממש חסר אצל היהיר בטקסט האווילי למעלה.

אם כבר ביבי, אביע כאן את הדעה הלא ממש פופולרית שכן, צריך להעיף אותו לעזאזל, כי הוא מושחת עד היסוד וראש ממשלה מחורבן. אבל, אם נחליף אותו ביהיר לא עשינו כלום. היהיר הוא בעל אותם קשרים עם מילצ'ן, ואותה מערכת יחסים מעוותת עם הבוס לשעבר מוזס. אותה נהנתנות, אותה אהבה לסיגרים. אני מנחש שמתי שהוא ב-2026 תתפוצץ גם פרשת 'משלוחי הג'ל לשיער'. אם יהיה שם עוד שיער. אבל אין לו עשירית מהכישורים הפוליטיים והאחרים של ביבי. אז נחליף מושחת נהנתן ומוכשר במושחת נהנתן וחדל אישים.

טוב, נו, רואים שאני כועס. מזמן לא היה כאן פוסט משתלח ביאיר לפיד. סך הכל מי שראה אתמול את פגישת ביבי טראמפ (ולא חשב שזו פירסומת ממש משונה לוויאגרה) יכול היה להבין שיש גרוע מזה. אבל על זה כולם כותבים. אנחנו כאן בשביל תוכן מקורי, לא? לפחות שניים שלושה הקוראים שנותרו. ערב צח, ערב זך לכל.

יום המילת

ולנטיינז! הו ולנטיינז! חגם של מוכרי הפרחים והשוקולד. עשה עלייה מתי שהוא לפני כמה שנים והוא עכשיו איתנו, ב-14.2.

בניגוד לסילבסטר שיצא לו שם רע כאנטישמי (ממתי זה מפריע לנו? ביבי לא נסע להיפגש עכשיו עם טראמפ?) אף אחד לא ממש סגור מי היה ולנטינוס הקדוש ומה בדיוק גורם לזה שביום שלו יחגגו האוהבים. מומחית למרטירים האירה את עיני היום בקבוצה בפייסבוק שהבחור לא ממש היה סמל לאהבה רומנטית אלא הוכה באלות נערף ועבר ביתור בעודו בחיים או משהו. מומחה אחר מפנה לצ'וסר ששם לב בעת ביקור באיזה מנזר ששם היו טמונים שרידיו של ולנטינוס שהחג שלו מתחיל את עונת ייחום הציפורים או משהו כזה.

מה לנו ולמשוגות הגויים? הבה נקים לנו חג אהבה משלנו, ישראלי. ט"ו באב הוא יהודי מדי, ואינו משקף את המגוון של האוכלוסייה המורכבת בחלקה אף מלא יהודים, זאת אומרת עד שכל התכניות של האנשים הטובים שמדברים על חילופי אוכלוסין יתגשמו וגם אז אני לא בטוח שלא יקרה מקרה מצער ובשטח המדינה היהודית לא יישאר ערבי או שניים.

בכל אופן אני מציע את ה-10 באוגוסט כחג האהבה החדש, או בשמו 'חג המילת'. למה 10 באוגוסט? כי בתאריך זה, בשנת 1922 התקבל דבר המלך, שהקים כאן את שיטת המילת. השיטה הזו, למי שלא ממש יודע, מחלקת את אזרחי ישראל ל-14 עדות דתיות היכולות להינשא ולהתגרש אך ורק בבתי הדין שלהם. ומכיוון שהדין הדתי בדרך כלל אינו מכיר בנישואים מעורבים (וכך למשל הרמב"ם הלכות אישות פרק ד' – המקדש גויה או שפחה–אינן קידושין, אלא הרי היא אחר קידושין כמה שהייתה קודם הקידושין; וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל, אין קידושיהן קידושין. אבל אני סגור על זה שבשאר 13 העדות הדתיות המצב לא יותר ליברלי) נמנע בדרך כלל המקרה שאינו הגון ובו גוי גמור יקדש יהודיה. ואפילו דרוזי ונוצריה, מוסלמי ובהאית, אוונגלי אפיסקופלי וכשדית אוניאטית. לא עובד.

אז זה חג גדול שבו הוקמה המדינה שלנו על בסיס הפרדה גזעית ראויה, ואפילו שזה היה עשרים ושש שנים לפני שהיא הוקמה. ומכיוון שזה מסדיר את חיי האהבה שלנו באופן יוצא מן הכלל, הרי שראוי שזה יהיה חג האהבה החדש.

ומכיוון שאהבה לבן עדה דתית אחרת אינה יכולה להיות אהבת בשרים (וזאת שכן אהבת בשרים ראויה רק לאחר חופה וקידושין כדת, וזו, כאמור, לא עובדת עם גויים, עבדים ושפחות) יקבל ולנטיינז הישראלי, הוא יום המילט, הוא ה-10 באוגוסט, נופך אחר. ביום זה ישתדל כל אדם למצוא אחד מבני כל 13 העדות הדתיות האחרות ולהעניק לו פרח או בונבון. ואם זה לא עובד, כי קשה מאוד למצוא כשדים אוניאטים למשל, או מלכיתים, אז לפחות להשתדל לא להרוג זה את זה, לא להפלות זה את זה, לא להרוס את בנייניהם זה של זה, ובכלל להתייחס זה לזה כמו שאנחנו מתייחסים לאהובינו בוולנטיינז הכללי, בשמחה באהבה ובסבבה.

תהיה תזכורת לקראת העשירי באוגוסט אבל הנה רשימת העדות הדתיות המוכרות תתכוננו ותתחילו לאתר:

יהודים * מוסלמים * דרוזים *בהאים * אוונגלים אפיסקופלים * מזרחים אורתודוכסים * לטינים קתולים * גרגוריאנים ארמנים * ארמנים קתולים *סורים קתולים * כשדים אוניאטים * יוונים קתולים מלכיתים * מרונים * סורים אורתודוכסים

שיר חמוד לחג? מיי בלאדי ולנטיין.

כה טובים דגיך הו ע'וואר

ביליתי שבת ד'אהריסטית במלון האפנדי בעכו, הן מתוך זה שאורי בורי זה מסעדה באמת טובה, ויש שם חתיכת חמאם טורקי עם מסאז' וזה, והן מתוך תחושה עמומה שהמקום לעשות בו את התיקונים והשיפוצים למאמר שקושר את משנתו של ישעיה ברלין המנוח עם מורשתו של ד'אהר אל עומר עליו השלום הוא באמת מלון עות'מאני משופץ בלב הבירה הד'אהריסטית עכו.

לא פעם ראשונה שאנחנו שם ובאמת מבחינת המיקום זה מקום מדהים, ורומנטי בטירוף (לקחתי אתי את ש' שזה ראשי תיבות של שאהבה נפשי, והתעסקתי עם ברלין רק כשהיא ישנה, או הייתה בספא וכאלה).

באמת היה ד'אהריסטי לעילא ולעילא. קיבלנו חדר עם מרפסת קטנה, וכשכתבתי ראיתי את כל עכו העתיקה נפרשת לפני. מאמם! באמת! הירח היה מלא, ירח של טו בשבט, ועלה מעל למסגד הסמוך (לדעתי אל זיתונה, ונחזור לזה) באופן רומנטי ואסלאמי כאחד. רוחו של ד'אהר שררה בחדר ועוררה אותי לכתוב עוד ועוד.

באופן לא מאוד אסלאמי ניסינו לבזוז את מרתף היינות של האפנדי השובב כשחזרנו מארוחת הערב. אני לא מבין גדול ביין, אבל יכול להעריך מרתף עות'מאני עתיק עם משהו כמו לא יודע שלושת'לפים בקבוקים, מסביב.  ש' מבינה גדולה ביין, ונהנתה ממשהו חצי יבש מאיזה כרם בוטיק שלא שמעתי עליו. אני ביקשתי עראק, והיה שם רק את אל פאשה. לא אוהב. כל העראקים האלה אל פאשה ואל נמרוד נראים לי מתומחרים יקר מדי ונותנים תמורה קטנה מדי, זאת אומרת מי שהתרגל לערק הרמלאווי או למשקה האלים הירדני ערק חדאד, לא יכול להסתפק במשהו אחר (נוסח הנבעלת לערל קשה לפרוש). למרות שהפרסום שלהם זה שהערק מיוצר על ידי משפחה של צד"לניקים לשעבר, ולכן מקבל מעט מההילה של הערק הזחלאווי. אז בכל אופן שתיתי שוט והיה – לא משהו. אבל אולי זה ההבדל בין הסגנון הלבנוני וזה הירדני שהתרגלתי אליו.

בקיצור קצת הלומי יין – גם לעראק לבנוני יש אפקט פטישי – הלכנו לישון, ובחמש בבוקר האיר אותנו המואזין לתפילה מרמקולים לא מנומסים שהיו מוצבים כעשרה מטר ממני בקו אווירי. אני יודע שחוק המואזין הוא תועבה ושיקוץ גזעני, אבל באותו רגע הייתי מוכן לנשק את כפות רגליו של ביבי, לספק לו כל החיים שמפניה ורודה ועראק ירדני, אם רק יעשה משהו שיפסיק את הדבר הזה. זה סידר לי שלוש שעות של התייחדות עם ברלין, כי הנוצרים הפחות אגרסיביים ומשכימי קום מאחיהם המוסלמים, התחילו עם הפעמונים שלהם רק בשמונה. זה העיר סופית את ש' ושילח אותנו לארוחת הבוקר הנהדרת של האפנדי, ומשם לשוק כי רצינו לקנות שרימפס טרי לארוחת צהריים.

אז כאן אנחנו מגיעים לכותרת של הפוסט. לפני כמה ימים הייתי בבר אילן ולמרות שאני בערך סגל שם (סיפור ארוך ואני לא מוכן להתייחס אליו כאן) אני לא מרגיש שם עדיין כמו בבית. זה חוזר אחורה שלושים שנה לזה שירושלים ותל אביב קיבלו אותי למשפטים ורק בר אילן לא מה שגרם לי לרגשי נחיתות שאני מתמודד איתם עד היום. אז כתבתי שיר בפייסבוק. מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב להדגיש את זה שהמקומות האלה במרכז עם הבניינים הגבוהים גורמים לי לתחושת ניכור. אז כשאני באונ' ת"א (גם זה קורה לפעמים) אני כותב משהו נוסח 'גר הייתי בארץ נוכריה' או משהו על חייזר באטמוספירה זרה. על בר אילן רציתי לצטט את סאלח שבתי. 'מה אני עושה כאן, לא יודע, מה זה פה בכלל אני שואל, מכל הצדדים אני שומע – סאלח פה זה ארץ ישראל'. הייתי צריך להחליף את סאלח במילה בת שתי הברות, כדי לשמור על המשקל. ב'גל' יש הברה אחת. אז יצא 'דוקטור פה זה ארץ ישראל'.

אז על זה חטפתי מחברת פייסבוק שהייתה פעם הבוסית של ש' תגובה מטווחת היטב – "התחלת לחבר לעצמך שירי יוהרה עם המילה דוקטור? אל תעלב אבל זה מזכיר לי את שיר התהילה שהקרפד מ"הרוח בערבי הנחל", חיבר על "גבורתו"".

הרוח בערבי הנחל הוא נפלא, והעקיצה הזו נותנת לי את ההזדמנות להביא בית מענג משיר הגבורה של קרפד, רק כדי שמי שלא מכיר יתרשם –

   Shout — Hoo-ray!

     And let each one of the crowd try and shout it very loud,

     In honour of an animal of whom you’re justly proud,

     For it’s Toad’s — great — day!

אז אני באמת כזה? זה לא טבעי שאחרי אנ'לא יודע שלוש או ארבע שנים שעבדתי נורא קשה ובפרך וכתבתי על המילט שאף אחד לא ממש מבין בזה, שלוש מאות חמישים עמוד עם הקפדה על הטרמינולוגיה העות'מאנית הנכונה (לא עותומנית, לא עוסמאנית. עות'מאנית. וזו רק דוגמה.), אז נאמר בשבוע שבועיים חודש חודשיים שנה שנתיים הראשונים אסתובב עם הראש בעננים והאף למעלה ואשיר לעצמי שירי גבורה?

אז זהו שש' חושבת כמו הבוסית שלה, ואמרה לי שאני קצת באמת נשמע כמו קרפד, ושאם אני רוצה שלא יתייחסו אלי כמו שהחיות ברוח בערבי הנחל התייחסו לקרפד, אז אני צריך להקטין למינימום את ההתייחסויות לעצמי כ'דוקטור'.

ואז הלכנו לשוק ורצינו לקנות דגים, והמוכר של הדגים שר לעצמו 'יא ע'וואר, יא ע'וואר, יא ע'וואר, אחסן סמאכ ענדק, יא ע'וואר' (או בתרגום למי שבאמת צריך – הו ע'וואר, מה טובים דגיך!) שאלתי אותו מיהו ע'וואר שיש לו דגים כל כך טובים, והוא אמר בגאווה – אני! אז זהו. זה נורמלי לחבר על עצמך שירים ולשיר אותם בקול. ואם אתם לא מאמינים תשאלו את ע'וואר. קניתי אצלו טייגר שרימפס כי הייתה לי הרגשה שהם יותר טריים, וש' רקחה מהם ריזוטו משגע. באמת יש לו דגים טובים. ואני באמת דוקטור.

אין יותר מצופים בצהל

היום הבת שלי הייתה בת 20. היא משרתת במקום נורא סודי שאני לא אספר. לרגל היומולדת היא יצאה רביעוש, ומאוד התבעסה שהייתה צריכה להישאר עד שש כי יש לה המון עבודה. אמרה שהיומולדת נהרס לה.

חשבתי על היומולדת 20 שלי שחגגתי על הגג ברמאללה. היינו ישנים באיזה לא יודע האנגר או משהו בא-ראם – זוכר שורות של מיטות שדה בתוך מבנה ענקי – ומשם יוצאים לתצפיות על הגגות ברמאללה. אני זוכר שהייתי בתצפית על גג של גן ילדים. הייתה תצפית על כיכר מנארה. אני לא זוכר ממה תצפתנו שם. היינו מגיעים בבוקר נורא מוקדם אולי שש ויורדים בשש בערב ופעמיים ביום היו מגיעים אלינו עם חמגשיות שהיה בהם אוכל מגעיל שלא אכלתי. מתחת היה גן ילדים והילדים היו צועקים לנו 'טרי טרי טריאדר קוסה מחשי ובטטר' שעד היום אני לא יודע מה זה. הילדים האלה היום בני שלושים וחמש.

היה שם חדר מדרגות ופעם כשעלינו ירדו שתי בחורות רמללאיות כאלה, חילוניות צעירות. לבושות נורא יפה ומאופרות בכבדות. ככה אני חושב נראו האנשים העשירים ברמאללה. אז הן קצת פחדו ואחת אמרה בלי ששאלנו אותה כלום שהיא באה רק לבקר את אמא שלה. אז אמרתי שמצידי היא יכולה לבקר אותה פעמיים בשבוע, והיא אמרה שהיא אוהבת את אמא שלה ומבקרת אותה כל יום. השתמע שאני ושכמותי אוהבים את אמא שלהם פחות. שיהיה. דיברנו עברית, אבל נראה שהן לא נהנות לדבר בשפה הזאת.

לא זוכר את היום המדוייק של היומולדת. היה שגרתי. לא חגגתי או משהו. סך הכל חברים שלי ידעו בסוללה שזה יום ההולדת שלי אבל לא זוכר שהכינו לי משהו, וגם לא היה מה. לא היה טלפון סלולרי וגם לא קווי. לא הייתי יכול לדבר. זוכר שהיומולדת של החברה שלי אז היה ב-18 או ה-8 בינואר, וקניתי לה שרשרת מכסף ונתתי לה. לא זוכר מה היא קנתה לי או מתי ומתי היא נתנה לי את זה. היומולדת שלי זה שישי בפברואר ואני חושב שהפעם הבאה שיצאתי הביתה הייתה ביום העצמאות באפריל ואני זוכר שאז נפרדנו. אבל לוח הזמנים לא סגור אצלי לגמרי.

מצחיק. הייתי לקראת סוף הרומן הגדול של החלק הראשון של החיים שלי זותומרת עד שפגשתי את ש'. כתבתי ספר שלא התפרסם אז או אחר כך. הייתי חצי שנה לפני השחרור מהצבא. ואני לא זוכר אם כבר הייתי רשום ללימודי משפטים. והייתי מפקד חוליית מודדים קדמית והייתי סמל. הבת שלי בת עשרים התגייסה לפני שלושה חודשים, ואלוהים יודע מה הספיקה לחוות בחיים ואם עוד שלושים שנה היא תסתכל ותראה את הדברים באותה חדות, כי סך הכל אני תמיד איכשהו חוזר לשם למרות שעשיתי דבר או שניים מאז. אני לא יודע אם זה יותר פאתטי או יותר עצוב. ואין לזה באמת סיבה. אבל זה ככה. בקשר לבת זה המורטוריום שהם מתבגרים ועוזבים את הבית רק בגיל חמישים וגם אז אם מבקשים מהם מאוד יפה ולא עושים שום דבר עם עצמם עד אז. דור ה-Y. היא דווקא משקיעה בתפקיד אתגרי וזה. בעצם זו לא השוואה פיירית כי אני התגייסתי בגיל 17 וחצי, והיא עשתה גם שנת שירות. היא בכלל טיפוס שונה ממני. יותר איכותית. באמת!

ישבנו ודיברנו כשאספתי אותה מהבסיס שתספיק לחגוג עם החברים שלה כי היא יצאה רביעוש והיה לה המון עבודה ועבדה ממש עד שש. וסיפרתי לה סיפור מצחיק על אחד הקצינים שקראנו לו הקמ"ר כי הוא היה קצין מטאורולוגיה, שזה תפקיד בתותחנים ובגלל שהייתי ליומיים הסמל של הצוות שלו קראתי לעצמי תמיד ע. קמ"ר שזה עוזר קצין מצופים ראשי. ואז היא שאלה אותי מה זה מצופים, והסתבר שאין בצה"ל יותר מצופים, וזה לא ששאלתי את עצמי למות, זה שהרגשתי ממש מת. בדיוק עברנו ליד בית האבות לחולים סיעודיים מאוד קשישים 'מוריה' שנמצא בשפרעם, וממש כמעט עצרתי והתאשפזתי שם. עכשיו ברור למה אנחנו מפסידים בכל המלחמות. כי אין מצופים בצהל.

 

 

פוסטולדת

יומולדת! כמדי שנה אני מקדיש לעניין פוסט חגיגי.

לרוב אני סוקר את מי אני צריך לעבור השנה, וזו לא בעייה גדולה בדרך כלל כי בגיל שלי אנשים מתים מכל מיני התנהגויות הרסניות שלי בדרך כלל אין. למשל לפני שנה הייתי צריך לעבור את נערת כדורי המרשם ויטני יוסטון, והשילוב הנהדר של אלת בייסבול ועודף משקל אל קאפון.

אז השנה כבר מתחיל להיות בעייתי כי יש לי אמנם את ז'אק ברל, שבאמת קצת השתולל עם האלכוהול והעישון, וחי די על הקצה, וריצ'רד בראוטיגן שהיה מהסוג של בוקובסקי וקרואק, אלכוהוליסט דכאוני עם חיבה לאקדחים. אותי אלכוהול עושה שמח, ואקדחים זה לא משהו שיש בסביבה הקרובה שלי. אבל יש גם את דאגלס אדמס שחי חיים מאוד שלווים ונפל פתאום טראח. מתחיל לקרות לגברים בגילי.

הכי ביזארי אדואר לוקאס שזה מתמטיקאי צרפתי שנחתך בלחיו מרסיס של צלחת שהפיל מלצר בסעודה חגיגית ומת מאלח דם. מכיוון שאני מתכנן כמה וכמה סעודות חגיגיות לרגל היומולדת שלי והיומולדת 50 של ש', והיומולדת 20 של אלמוג (כולם באותו שבוע, נשבע לכם) אני צריך להיזהר ממלצרים.

גם העולם החדש והאמיץ שיוצר לנו טראמפ לא ממש מאריך את תוחלת החיים של כולנו, ומלחמת הכל בכל המתקרבת די מרעידה לי את הפופיק, ובקצב שלו זה יכול לקרות עוד שבוע שבועיים עם צו נשיאותי שמורה למארינס לרוץ ולהרוג כל מי ששמו מתחיל ב-G ושם משפחתו ב-A, הגיוני כמו כל יתר הצווים שלו תאמינו לי.

שנה שעברה איחלתי לעצמי שאגיע לסיום קורס של הבת בצבא ואתרגש ממש, ובאמת אשקרה הגעתי לסיום קורס של הבת בצבא והתרגשתי ממש, ושאשב בוועדת הלסינקי ויגידו שם 'ד"ר אמיר' ומי שלא מכיר אותי יחשוב שאני נוירוכירורג, וזה אמור לקרות עוד שבועיים.

אני לא סגור מה אני מאחל לעצמי השנה חוץ מהיוז'ואל (בריאות, עושר, שלש' לא יימאס ממני, כל זה) סך הכל אני על פרשת דרכים כי קיבלתי את הדוקטורט ואני לא כל כך יודע מה לעשות איתו. כרגע אני סוג של 'מלמד' ב-5% משרה בחיפה, ויש גם איזה גיג בבר אילן, וכותב משהו כמו ארבעה מאמרים במקביל, אבל כל אלו פיתרון זמני. אני רוצה ממש לעמוד מול כיתה ולכתוב על הלוח את המילה הנהדרת 'מילת'. נראה לי שאם אשלים את הפרויקטים ואגיע לכל מיני מקומות שאני רוצה להגיע השנה, אוכל בסוף 2017 לחפש מקום ללמד בו ב-2019 אבל אני עוד צעיר ואם אתרחק מצלחות אקדחים סיגריות ואלכוהול יש סיכוי שאגיע לזה.

מה שכן הבטחתי לעצמי ולסביבתי לחגוג את היומולדת הזה ואת הפי איידז' די בקעקוע שרוול על יד ימין מלמעלה עד למטה. זה כנראה יקרה מתי שהוא בסוף פברואר כי יש לי עוד מעט שבועיים מילואים וכי אני צריך להתאים את עצמי ללוח הזמנים של ש' שטרם החליטה מה ואיך ואם היא רוצה בכלל קעקוע נוסף. אז אם למישהו יש רעיונות לשרוול אקדמי הוא מוזמן, ושלי תכין את האקדח אני בא. נו באמת… לא האקדח הזה. האקדח של הקעקועים.