שמעון פרס. מה כבר אפשר להגיד? כבר כמה ימים שאני שואל את עצמי אם לכתוב כאן או לא. מצד אחד קורים אצלי כל מיני דברים כמו שחזרתי מארצות הברית, והתמודדות עם הג'ט לאג וכאלה. מצד שני – פרס.ככה יש לי הערכה אבל גם השגות ובאופן כללי עניין מורכב, ובניגוד לידידי הטובים באסל גטאס ויהודה גליק (שני צדדים של אותה מטבע לא סחירה) אני בדרך כלל מאמין ב'אחרי מות קדושים אמור', ומי אני שאתווכח עם הנסיך צ'רלס והאפיפיור? אז אני משחזר כאן בשינויי עריכה קלים פוסט שכתבתי בישראבלוג ביוני 2012, ככה לזכרו, ולהראות לאיזה מקום אפשר היה להגיע אם רק היו נותנים לאיש הזה לעשות מה שהוא רוצה, אבל כל מה שהוא רוצה, בלי סייגים. צריך לקרוא בערך חצי פוסט כדי להגיע לפרס, אבל אז העיניים נפערות בתדהמה והלסת נשמטת. תיהנו. חבל על דאבדין. –

ז'אק סוסטל היה בחור די מעניין. הוא היה אנתרופולוג צרפתי שהתמחה באצטקים הקדומים, ובהשקפתו הפוליטית טרוצקיסט. כשצרפת נפלה במלחמת העולם הוא היה במקסיקו, ומשם הגיע ללונדון והצטרף לדה גול. דה גול הפך אותו לראש השירותים החשאיים של צרפת החופשית, ובדרך גם קצת שינה את הדעות שלו משמאל סהרורי לימין הזוי. בכל תקופת הרפובליקה הרביעית הסוסטל שלנו פעל במרץ כדי להפיל את הרפובליקה ולהמליך את דה גול. בסוף שמו אותו במעצר בית, הוא נמלט לאלג'יריה, ושם היה פעיל במרד הגנרלים שהפיל את הרפובליקה והמליך את דה גול. לשנה וחצי נורא מאושרות הוא היה שר בממשלתו של דה גול, שהיה אחראי על המושבות ועל הכוח האטומי. אחרי כן דה גול החליט לתת עצמאות לאלג'יריה ומבחינת סוסטל זה היה סוף הסיפור. הוא התעמת עם הבוס, ואז ניסו לעצור אותו, והוא ברח, והיה פעיל בארגון הטרור OAS, וקצת השתולל וניסה להתנקש בחיי דה גול ופה ושם. בסוף הוא חזר לצרפת אחרי שב-1968 נתנו חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בבלגן באלג'יריה, ואפילו המשיך שם להיות אנתרופולוג והצטרף ל'בני האלמוות' באקדמיה הצרפתית, אבל זה לא עזר לו והוא מת ב-1990 או משהו כזה.

לסוסטל היו שלוש שריטות בחיים, שהפכו אותו לטיפוס מעניין. השריטה הראשונה – הערצתו לדה גול. השריטה השנייה – אלג'יריה. מנדס פרנס עשה את הטעות ומינה אותו למושל אלג'יריה ב-1955, כי הוא נראה אינטלקטואל כזה עם משקפיים, ובגלל שהוא גוליסט הוא בטח יצליח להרגיע את המשתוללים שם ולכפות עליהם כל מיני פתרונות בלי שהם ירגישו. זה לא ממש עבד, ואחרי כמה מעשי טבח נוראים והשתוללות כללית, גי מולה העיף אותו. מאז זה נכנס לו לראש שאלג'יריה צריכה להיות חלק מצרפת וכל זה. כשזה התנגש עם השריטה של דה גול התוצאה לא הייתה מי יודע מה. מאמר מרתק מ-1962 בעיתון "מעריב" נותן לנו משל נפלא שמסביר את הטרגדיה של סוסטל –

המאמר ממשיך ומתאר איך בגין מסכים לוויתורים טריטוריאליים ומחזיר את הגליל המערבי, ואיך הסוסטלים שלנו – יעקב מרידור וחיים לנדאו – משתוללים כשם שסוסטל השתולל (תנסו להגיד את המשפט הזה – משתוללים כשם שסוסטל השתולל. בפעם השלישית זה יצליח). בקיצור, אנ'לא יודע מי זה ד"ר דוד לאזר, אבל אני מקווה שהוא חי עוד 15 – 20 שנה אחרי המאמר הזה וזכה לראות את הבלתי אפשרי ביותר מתממש עד המילה האחרונה… לזכותנו יאמר שכשבגין (עם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה…) החזיר את סיני, הסוסטלים שלנו התנהגו יפה ולא ניסו להתנקש בו.

אז זה שתי השריטות הראשונות שלו, אבל השלישית הכי מעניינת. הוא היה אוהד שרוף של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-50 הוא הקים אגודת ידידות פרלמנטרית ישראל – צרפת, ולחץ לכרות ברית רשמית בין צרפת לישראל. זה לא קרה, כי היה מדובר בשיתוף פעולה בין הימין הקיצוני והסהרורי בישראל (נתאר לנו את הבלתי אפשרי – בגין ראש ממשלה) ובין הימין הקיצוני והסהרורי בצרפת (ועם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה – דה גול נשיא עם סמכויות על חוקתיות). סוסטל עצמו יצר את הקשר בין ישראל לאלג'יריה וכתב (מובא אצל בר זהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר 1964, עמ' 210):

"במזרח הים התיכון ניצבת מדינה קטנה בעלת גבולות רופפים, אומה קטנה במספר אך בעלת אומץ ללא גבול, העומדת זה שנים מול לחצים ואיומים. פעמים רבות הוטלו אל שטחה פשיטות טרוריסטיות שקצרו חיי אזרחים, נשים וילדים. במערב הים התיכון, באפריקה הצפונית, משתרע מחוז גדול שהשיג, על אף עוני הקרקע וצחיחות האקלים, הישגים מדהימים, שהצמיח כפרים מודרניים, ושבו השקיעה צרפת מאמצים עצומים. זה שנתיים מחוז זה הוא קורבן לזוועות העקובות מדם של הטרוריסטים."

נו… את הטריק של למצוא את האופוזיציונר הימני ההזוי, וליפול לחיקו בצווחות גיל בצעקות "שנינו קורבנות טרור" לא המציא נתניהו. בגין עשה על זה קופה לא קטנה בבחירות לכנסת הרביעית, שבהן היה אחד הנושאים "הברית עם צרפת", וחירות באמת קיבלה 17 מנדטים. זה לא עזר לה כי זה היה בן גוריון בשיא כוחו והוא השיג 47 מנדטים בלי להתאמץ ממש, אבל שני המנדטים שנוספו לחירות בבחירות לא הולכים ברגל, ואפשר לתת ג'וב לשמיר או מישהו כזה שקצת מתקשה להסתדר בחוץ בלי הפינקס האדום. אז בגין ומרידור וכל אלה עלו לרגל לפריז ונפגשו עם סוסטל, אבל כשדה גול עלה לשלטון הוא ישב בארבע עיניים עם בן גוריון ושניהם קברו את הרעיון קבורת חמור.

טוב, וכאן אנחנו מגיעים לסיפור – ואם מישהו לא הבין מהכותרת אז יש סיפור – באותם ימים הסתובב בפריז בחור צעיר ונמרץ, שמעון פרס שמו. פרס למד לעשן גולואז – בלי פילטר! להגיד שהוא קורא את ז'ורז' פרק, אבל לא לקרוא אותו ממש כי אי אפשר, ואפילו פרק עצמו לא הצליח לקרוא את מה שהוא כותב, לשבת בקפה דה מאגו עם סרטר ודה בובואר, ולצאת לפרמיירות עם סימון סניורה. ובדרך הוא נפגש עם ז'אק סוסטל. ותדעו, אם יש מישהו יותר נמרץ מסוסטל, עם רעיונות יותר מהפכניים, זה פרס. (התיאור הבא לקוח מהספר של בית הלחמי "The Israeli Connection") –

השניים האלה ישבו להם בקיי ד'אורסיי או במשרד המושבות, או בבורדל של גברת קלרה (רי דה מופטארד 39. תדפקו פעמיים על הדלת ותגידו שאבו אלמוג שלח אותכם.), והגו מזרח תיכון חדש. ואז, כטוב ליבו בארמניאק, פרס נזכר שלפני כמה שבועות הוא פגש משלחת של איזה אינדיאנים או משהו כזה מגיאנה הצרפתית, שזה מושבה צרפתית בחוף הצפוני של דרום אמריקה. ושיש שם 90,000 קמ"ר, 30,000 אנשים שמאכלסים אותם בדלילות, ונו… איזה משאבי טבע או משהו. לא נפט, דווקא עצים, שצריך בשביל ארגזים לתפוזים שזה מוצר הייצוא החשוב ביותר של ישראל. או אז נולד הרעיון שישראל תחכור את גיאנה הצרפתית ותקים שם מושבה. סוסטל דווקא נדלק מזה, כי הוא לא מי יודע מה היה צריך את גיאנה הצרפתית, שבאמת אין שמה כלום (היום זה דווקא מקום די חשוב כי המיקום שלו סמוך לקו המשווה הופך אותו לאידיאלי לשיגור לוויינים, ולכן רוב השיגורים הצרפתיים, ואפילו כמה ישראליים, משוגרים משם) ובתור שר המושבות עניינה אותו בדיוק מושבה אחת, כן, נכון, אלג'יריה. שנורא רחוקה מגיאנה הצרפתית.

אז פרס שלח לשם משלחת, והם חזרו עם סרט, שהוקרן בישיבת הממשלה, וכל השרים נורא נלחצו מזה שחם שם ונורא יתושים. ומישהו נזכר ששם זה בדיוק אי השדים איפה שכלאו את דרייפוס, ובדיוק אז גם יצא לאקרנים הסרט "פרפר" עם סטיב מקווין, שמתאר איך אנרי שרייר המסכן מנסה לברוח בדיוק מגויאנה הצרפתית שמתוארת כגיהינום עלי אדמות במשך שעתיים של סרט, והזקן אמר "לא", וריפתין או מישהו ממפ"ם אמר "קולוניאליזם" וכל העניין נפל.

בקיצור – תראו מה הפסדנו –

סך הכל נראה לי שטוב שזה לא קרה, ושהיינו צריכים את המושבה בגיאנה הצרפתית כמו עוד חור בתחת, והייתי צריך לעשות שם מילואים, וכמו שאמרנו נורא חם שם ויתושים וקדחת וחולירע. ושמדינת ישראל בלי גויאנה הצרפתית היא כמו דג בלי אופניים (אופס… אני יודע שהבטחתי. התפספס.) מצד שני הטמפרטורה הממוצעת שם באוגוסט היא 30 מעלות. עם 10 סנטימטר משקעים. אז אולי היה כדאי להחזיק שם בית נופש באוגוסט.

או קיי. אפשר לקחת את הסיפור הזה לכל מיני כיוונים. הכיוון הראשי הוא מה היה קורה אילו. אם סוסטל היה קצת מוריד את הדרישות הכספיות (יש גירסה  שאומרת שזה נפל כי סוסטל רצה שני מיליון דולר, ובדיוק נגמר הכסף בתקציב של משרד המושבות הישראלי. היום זורקים סכומים דומים על תקציב הכביסה של שרה) או שבן גוריון היה קצת יותר בראש טוב. אני כבר רואה את המרד האינדיאני עם החיצים המורעלים, או שהיינו מחליטים שהם בני המנשה, או בני המנקה, ומגיירים אותם ומביאים אותם פה לארץ לעשות עבודות שחורות. או שזה היה נהיה למושבת עונשין לסודנים (מכאן בטוח שהם לא יגיעו לתל אביב) או כל מיני כאלה, כל אחד ויד הדמיון הטובה עליו.

עוד כיוון זה שלפעמים רעיון שנראה נורא סבבי הוא לא כל כך סבבי. כאילו לקפוץ על העגלה של הקולוניאליזם רגע לפני שהיא יורדת מהפסים זה לא משהו, ונראה לי שהיה יוצא מזה רק צרות. העניין הוא שב-1967 יצא לפרס לרכוש עוד מושבה, והוא דווקא קפץ על העגלה הזו בהתלהבות, והיום כולנו מושקעים שם בקצת יותר מהשני מיליון דולר שעלה לרכוש את גיאנה הצרפתית. כאילו אם לפני מלון פארק (לא זה של 2002, זה של 1968 בפסח. בלב חברון) היה איזה בן גוריון שאומר לו "לא", ואיזה ריפתין שמלמל מתחת לשפם "קולוניאליזם" היינו היום במצב יותר טוב. לא ככה?

בבניין הממלכה הדאהריסטית באדמת הגליל ננוחם.

ורמונט היא מדינה נורא שמאלנית. בחיי. ביליתי 24 שעות נהדרות בעיר האוניברסיטה ברלינגטון שלחופי אגם שמפליין, שהסיבה היחידה לקיומה היא כנראה השמפליין קולג'. סך הכל אם היה להם מילט בארצות הברית וכנראה שיש סיבה טובה שאין, הייתי שולח להם קורות חיים, אבל אם אין מילט אני לא יכול לחשוב מה ירצו שאלמד שם. בקיצור, יש המון חצרות עם שלטים קטנים של ברני סנדרס, מראה עצוב וקצת פאתטי. נכנסתי לחנות של 'צדק ושלום', שמכרו בה כל מיני קשקושים (ש' קנתה מחרוזת מה זה מקסימה) אבל גם המון ספרות שמאל רדיקלי, פוסטרים נגד גיוס ונגד מלחמות ונגד קפיטליזם באופן כללי והמון חומר של 'בלאק לייווס מאטר'. המוכרים היו זוג מתנדבים שהיו לא אמריקנים בעליל. שחורים מאוד עם מבטא צרפתי כבד, ייתכן שממושבות צרפת באפריקה או מהאיטי. ילד בן שלוש שאל את אמא שלו מה זה המדבקה עם צבעי הדגל הגאה. היא הסבירה לו שזה צבעי הקשת בענן ושזאת אומרת שכולם הם שווים. שמאלן קטן וחמוד! רציתי לתת לו נשיקה. מסכן שיצטרך לגדול בארצות הברית של טראמפ.

הם שם בקטע של עידוד תוצרת מקומית. הייתי בברלינגטון ביום ראשון והיה שם יריד איכרים. היו המון חבר'ה עם תוצרת חקלאית אבל גם מבשלות בירה וודקה מקומיות. יש להם שם קטע עם 'מיקרו מבשלות' שהוא ממש נחמד והייתי יכול להשתלב. המון המון דגש על זהות מקומית ורמונטאית, ויש חנות שלמה בקניון שנקראת 'קיפ וורמונט ווירד' או 'תשמרו על וורמונט בתמהוניותה' הבכתי את עצמי ושאלתי את המוכרת למה הכוונה, ומה בדיוק מוכרים בחנות. מסתבר שיש איזה מיתוס שוורמונט היא מקום מוזר והם משתדלים לשמור אותו כך, נקי מהפרעות חיצוניות ולכן יש את החנוה הזאת שמה שהיא מוכרת זה זהות ורמונטאית תמהונית בצורה של סווצ'רים מדבקות לרכבים וכוסות קפה. עד כמה הייתי רוצה לראות תנועה כזו בגליל הד'אהריסטי!

כל הקטע האוטארקי הזה ממש יסייע לחבר'ה האלה להכריז על פרידה מהאיחוד אחרי שטראמפ יעלה לשלטון. זה כל כך מתבקש. מופרך? אתם צריכים להיות שם בשביל להבין. ורמונט, אגב, הייתה פעם רפובליקה, והצטרפה לאיחוד באיחור אופנתי של עשר שנים. זה יכול לקרות שוב. בבחירות עצמן לא נראה שיש להילרי איזה בעייה. לא ראיתי שם שלט אחד של טראמפ / פנס . הפעילות הכי ערה שם היא בצורה של בחורות שהסתובבו ביריד והחתימו אנשים על התחייבות להירשם להצבעה. כידוע, בארצות הברית לא מספיק להיות אזרח אלא צריך להיות מצביע רשום. זה מין מנגנון חמוד כזה שנועד להותיר בחוץ מיעוטים ועניים ועד כמה שאני מבין עובד לא רע. אני מקווה שאף אחד מהמחוקקים שלנו לא קורא את השורות האלה… לא נראה לי שהאוכלוסייה הדי עשירה ולבנה בצורה מאוד הומוגנית של ברלינגטון, שהיא בין היותר מודעות מבחינה פוליטית שראיתי באיזה שהוא מקום ממש צריכה את החבר'ה האלה בשביל להירשם להצבעה, אבל לא היה שם אחד שלא חתם אצל הבחורה הנחמדה וקיבל גם בונוס מדבקה של הילרי. יש לה חיוך מקסים, לא כמו לבוסית שלה, שהיא אחד האנשים השנואים באמריקה. ניגשתי וקשקשתי איתה קצת. והבטחתי לה נאמנה שלו הייתי אזרח ארצות הברית הייתי נרשם להצבעה ומצביע הילרי, ואף קיבלתי מדבקה נחמדה בצורה של משהו שמי שממש מתעקש יכול להבין שיש שם את האות אייטש' עם איזה חץ.

המדבקה הזאת אמרה לי הרבה על השכלתנות של הדמוקרטים, ואם הם יפסידו אז בדיוק למה.. מדבקה עם סמל שלוקח חמש דקות להבין, מול גזען שמנופף אגרוף קמוץ לפנים  תמיד לוקח הגזען. אבל אני חושב שהם גם מבינים את זה בעצמם. אני לא רואה ממש הרבה טלוויזיה כי אין לי זמן, וגם כי צריך לעבור על מיליון ערוצים של פוטבול ומוזיקה לטינית בשביל להגיע לחדשות, אבל מה שכן ראיתי זה תשדיר נהדר של הילרי שמראים כל מיני וטרנים קטועי רגליים והורים שכולים וברקע האמירות המטומטמות של טראמפ על זה שג'ון מקיין פחדן או הקטע עם ההורים של החייל המוסלמי. זה היה תשדיר חזק, שנגע בנקודות הנכונות של רגש ופטריוטיזם

. .האמריקאים לא מטומטמים למרות שלפעמים מישראל זה נראה כך. שמעתי הרבה מאוד אנשים אומרים שהפיגועים בניו יורק (יומיים לפני כן הייתי בצ'לסי. השם ישמור! מצד שני אני חי בעפולה שמיום שנולדתי עד היום היו בה עשרות פיגועים ויותר גרועים) יעשו להילרי אפקט שמעון פרס ויעבירו המונים לתמוך בטראמפ. אז ניוז פלאש – אצל האמריקאים זה לא עובד ככה. רק אצל הישראלים. בכלל הייתה הרבה יותר היסטריה מהפיגועים האלה באתרי חדשות ישראלים מאשר בארצות הברית. הם לוקחים את זה קול, וגם אני לא סגור אם זה היה משפיע על ההצבעה לאיזה כיוון זה היה לוקח. ייתכן שהאמריקאים מבינים שצריך להיות יותר מגזען עם פה גדול בשביל ממש להתמודד עם טרור, משהו שאנחנו כושלים מלהבין פעם אחר פעם.

עכשיו אני בניו המפשייר, שיש בה נוכחות מוזרה של גארי ג'ונסון והליברטריאנים שלו. האמת היא שספרתי יותר שלטים של ג'ונסון מאשר של שני המועמדים הרפובליקני והדמוקרטית ביחד. יש לאמריקאים מין קטע כזה לשים שלט קטן בחצר ולתקוע לידו דגל של ארצות הברית. עד עכשיו בדרך כלל כשהייתי רואה שלט של טראמפ / פנס זה הלך עם קרבה לחנות נשק או משהו כזה. ג'ונסון חזק מאוד בכל מיני חצרות ירוקות ומטופחות. הוא נראה די רציני בהתחלה, אבל נפל בזה שבראיון עיתונאי הוא לא הצליח לדעת מה זה אלפו (חאלב) ומאז גם אני לא לוקח אותו ברצינות. ייתכן שהכלכלה מעניינת יותר את התושב הממוצע של ניו המפשייר מאשר חאלב.

הקרב המשמעותי הוא בין הסנטורית קלי איוטה לבין המושלת מגי חסן. איוטה צעירה רפובליקנית (מה זה צעירה, בת 48. הגיל הטוב ביותר להיות בו, אביב נעוריה)  וחסן מבוגרת ממנה בכמה שנים ודמוקרטית. אני מריח שאיוטה תנצח. או שיש לה יותר כסף לשלטים. ראיתי גם מועמדת בשם קארן לוזון, אבל זה היה שלט בודד ולא ברור לי למה היא רצה אם לסנאט, לסטייט סנאט או למשרת תופסת הכלבים של נורת' פרנקוניה, ורמונט בכל אופן שיהיה לה בהצלחה

עד כאן פוליטיקה אמריקאית. האמריקה הזאתי הגניבה את המחשב שלי שאני לא מצליח להעביר לכתיבה מימין לשמאל, וגם בגלל זה לאיהיה ממתק כי זה דורש מאמץ שאין לי כוח לעשות כרגע. היום אני עוזב את ניו המפשייר, השנואה מאוד על בני פלג בשל חוסר חיבתם של הניו המפשיירים לקליטה סלולרית, באמת! אין ברוב המקומות קליטה. איך הם חיים כך אני לא מבין, ונוסע למיין, יש שם איזה בר איילנד שאפשר גם לראות דובים ולוויתנים. ואולי אם יהיה מזל גם את ליאנה מורמונט. מתוקה.  מגיע אמי לילדה הזאת. אז תחזיקו מעמד, וניפגש מתי שהוא. .

ניו יורק נורא גדולה. אחרי כמה שעות כבר הצוואר נתפס מלהסתכל למעלה. יש גודש של חוויות ומראות וייקח כמה שבועות או חודשים ממש לעכל. די התאהבתי באדריכלות האר-דקו של הקרייזלר והרוק-30. עשיתי את הסיור של האנ.בי.סי די בשביל לראות את הרוק 30 מבפנים כי ג'ימי פאלון פחות מעניין.

אי אפשר להיות בעיר גדולה בלי לראות את אוצרות התרבות. אז הלכתי כמובן לנצ'ורל היסטורי מיוזיאום כי זה בחינם ויש דינוזאורים. אז ככה. זה בחינם אבל מבקשים תרומה וזה לא נעים, והדינוזאורים בכניסה מזוייפים. באמא שלי! עשויים מגבס. ולא היה שם טי רקס. אז זה בשביל פלג. בשבילי הלכתי למומה. כבר שנים אני חולם לעלות לשם לרגל.

אז כרגיל במוזיאונים צריך להבדיל בין תערוכת הקבע שמאוד מרגש לראות את הסטארי נייט של ואן גוך או את הקמפבל סופ של וורהול ולעמוד ליד מיליונת'לפים תיירים יפנים וכמוהם לצלם בלי בושה כי גם אני תייר. אבל לא בשביל זה באתי למומה. באתי בשביל התערוכות הזמניות שזה הלב הפועם של האמנות בעולם. אז היה איזה ברוס פולר שלא התחברתי ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה כי הוא גם צייר וגם צלם וגם מיזם וגם וגם וגם. לא תפס. והיה משהו על ריקונסטרוקציה של הדאדא, ואני לא ממש איש של דאדא. אבל הייתה תערוכה של נאן גולדין וזו תגלית. סך הכל סט מהמם של תמונות שנקראות The Ballad of Sexual Dependency שאם אולי איזה אוצר קורא אותי אז תביאו את זה לארץ וזה יתפוס. היא צלמת נהדרת, והנושאים שלה זה – אתם יודעים – סקס ונשיות ואיך זה ניו יורק באייטיז, ומועדונים וכאלה. יש שם כמה תמונות שזה בעיטה בבטן. לרוב דיוקן עצמי. נאמר זאת שאני ספציפית יכול לשבת שעתיים ולהסתכל על כל פרט. ומאוד ניו יורקי. אחרי הסטילס יש מצגת שקופיות באיזה חדר, אבל זה הידרדר ללצלם סלבריטאים במועדונים בניו יורק (הניחוש שלי הוא שהיא השמינה והתברגנה ושהניינטיז לא עשו לה טוב) אז פחות אהבתי.

נחזור לתצוגת הקבע, אז עם כל הכבוד לאר דקו (ויש כבוד) אנחנו יותר אנשים של אר נובו. אז חייבים לחפש את קלימט שסורפרייז סורפרייז הוא גם משום מה הצייר האהוב על פלג. אז יש קלימט אחד לא רע במומה. רצינו ללכת לבקר את האישה מזהב בנויה גלרי אבל זה כבר נראה לנו קצת רחוק. אני אוהב אותה, אבל אני חושב שבקלימט יש כל כך הרבה מעבר לזה שזה לא הכרחי לסגוד דווקא לה.

הייתי חייב מזכרת אז קניתי מגנט של הקלימט בשישה דולר ועכשיו אני אשים אותו על המקרר. זו כבר התחלה של סימולקרה כי הוא הולך ומאבד את המסומנים שלו במעבר מהתמונה למומה למקרר, אבל זו גם אמירה בפני עצמה.

כמה שטויות במשפט אחד למעלה! אבל האמת היא שהבנתי משהו על הניין אילבן שלא הבנתי לפני כן. האנשים האלו שסך הכל מעניין אותם אומנות ולחיות את החיים שלהם, ולייצר סוכריות אמנאם (הייתי ב'חנות המפעל' שלהם איפשהו בפיפת' אבניו. מדהים. ואני לא אוהב אמנם ואני בשומרי משקל. ועדיין מדהים) ואנ'לא יודע לעשות כיכרות כאלה כמו הטיים סקוור שבארבע בבוקר אור יום ואנשים יושבים ומתופפים – ופתאום נוחת עליהם איזה בין לאדן. אנחנו תמיד מצפים שדבר כזה יקרה, וזה כל הזמן קורה – לא כל כך בגדול, בניו יורק הכל הכי גדול – אבל זה קורה. אבל הם פשוט לא ציפו לזה. זה לא היה ברשימה של הדברים שיכולים בכלל לקרות. דבר ראשון זה מעליב כי הניו יורקים הם הכי נחמדים בעולם, ומי בכלל ירצה לעשות להם משהו רע. זה די שוק היה בטח. עד עכשיו לא הבנתי את זה. זה כמו שבשיא האינתיפדיה השנייה הייתי בברצלונה, והכי כיף היה שלכל המקומות היה אפשר להיכנס בלי בידוק בטחוני. האנשים האלו חיו אחרת. ופתאום זה נפל עליהם. שוק.

מה עוד? סך הכל די הרבה אבל לא הכל יכול ללכת לבלוג. מוזר ללכת ברחוב ולחשוב שאחד מכל שני אנשים הולך להצביע טראמפ. טוב, אולי בניו יורק פחות אבל עדיין. מצד שני כל כך הרבה ישראלים מצביעים לטרמפים הישראליים שמה יש כאן להתלונן. הבנאדם היחיד כאן שדיברתי איתו על פוליטיקה שזה לא ניו יורקי אקראי אלא מכר שגר בניו יורק, אומר שהוא בספק אם הוא יטרח להירשם. אנ'לא יודע. אם הייתי אמריקאי הייתי משתולל ומתאבד על המגרש העיקר שטראמפ לא ייבחר. הם כנראה שונאים את הילרי מאזה סיבה, ואני לא באמת מבין למה.

יש כאן המון דברים שאני לא מבין. למשל העניין עם הפחי אשפה. במנהטן אפשר ללכת אנ'לאיודע איזה שלושה ארבעה רחובות עם כוס קפה מנייר ביד עד שמוצאים מקום לזרוק אותה, והרחובות נקיים ולא תמצא בדל סיגריה על המדרכה. בתל אביב יש פח אשפה כל שני מטר והכל מזוהם. פרדוקס.

אז ככה. האישה והילדים במייסי'ז ולי נשבר מקניות אז אני בחדר. אחרי כן בלילה נצא לאיזה מועדון שעושים בו משהו די מטורף, ואולי אכתוב על זה כאן עוד כמה ימים ואולי לא. אתמול היינו בהופעה של כמה חבר'ה ששרו בלוז די מקצועני. אבל זה היה במסעדה והיה מוזר לאכול ולשמוע בלוז. ידעתי שהם מקצועיים (אחרי כן גיגלתי וראיתי שהיו מועמדים לגראמי ב-2012 וכל אחד ניגן עם מאדי ווטרס וכאלה) כי באיזה שלב הססאונדמן הגיע עם צלחת והתחיל לאכול בצד הבמה. אז המתופף והגיטריסט (הם היו שתי גיטרות מתופף ובאסיסט) נורא עניין אותם מה הוא אוכל אז הם ככה התחילו להסתכל לו בצלחת ולהלחשש ביניהם. בדיוק הגיטריסט והזמר שהיה בצד השני של הבמה נתן איזה סולו וזעק בקול רם שהחברה שלו עזבה אותו ושהוא הלך לכנסייה או מה שזה לא יהיה שקורה לזמרי בלוז אפרו אמריקאים זקנים, והם המשיכו לתת לו את הקונטרה עם הגיטרה והתופים תוך כדי שהם מרכלים ביניהם ומסתכלים בצלחת של הסאונדמן והסולן אפילו לא שם לב. אם זה היה מוקלט אי אפשר היה לדעת שמשהו בכלל קרה. אז מצד אחד זה טוב שהם נורא משופשפים, מצד שני כשאני חושב על זה ייתכן שליבם לא היה מאה אחוז בשיר הזה.

אצלכם זה שלוש בלילה או משהו. אלא אם כן אתם אחד מ-25% הקוראים שיש לי בארצות הברית. תגידו איבדתי אתכם כי זה לא מעניין אתכם לדעת מה אני חושב על הניו יורק שלכם? לא נורא שבוע שבועיים ואני חוזר לארץ ואמשיך לכתוב על המילט. אחרי שנסעתי היום בסבווי ושמעתי את כל הבליל של השפות ושל הלאומים ושל האנשים, הבנתי שאי אפשר לעשות מילט באמריקה כי יצטרכו איזה מיליונת'לפים עדות דתיות, ומאיפה ייקחו תקציב לכל כך הרבה בתי דין? זה כנראה עובד רק אצלנו מעניין למה.

נכון שהפוסט הקודם היה מוצלח? כמה שחשבתי שאני כותב מפוזר ושטויות אז אנשים נורא נהנו. זכרונות ילדות, קורטוב של רכילות, דפנה ארמוני. מה יכול להיות מושך יותר. אז עכשיו משהו קצת יותר הייתי אומר אקדמי אבל זה ממש לא, סתם כדי שלא תחשבו שירדתי ברמה והפכתי לפוסט הנוסטלגיה והרחמים העצמיים של אבו אלמוג, או סתם כדי שלא תיהנו יותר מדי. באנו לכאן לעבוד.

אז הנה זה משהו מגלובס מהימים האחרונים שצילום שלו רץ ברשתות החברתיות וכנראה נורא מצחיק –

לא התכנסנו כאן בשביל פיירברג. גנבה – תשב. לא גנבה – לא תשב. בית משפט יחליט ומה שיוצא אני מרוצה וחזקת החפות וזה. אני רק רוצה להגיד שבתורכיה זה לא היה קורה. כי התורכים כותבים כמו בני אדם משמאל לימין ולא להיפך, אחרי שהסיקו את המסקנות לגבי הכתב הערבי שהיה נהוג אצלם בתקופת האימפריה העות'מאנית. אז הכיוונים של המספרים לא מתבלבלים אצלם.

קטע העיתון הזה יכול להיות דחקה נורא מצחיקה (חבר פייסבוק שלי הכתיר אותו בכותרת 'פיירברג הבת של יודה ממלחמת הכוכבים'), אבל זו יכולה להיות עדות נוספת לצורך הדחוף בליטון השפה העברית, שאי מימושו משאיר אותנו הרחק מאחור בעידן הדיגיטלי. בשנות העשרים הגיעו שני מנהיגים למסקנה שצריך ללטן את שפתם. ז'בוטינסקי ומוצטפא כמאל. יורשיו של ז'בוטינסקי שולטים בנו ביד רמה, אך עדיין נותרנו כותבים מימין לשמאל בניגוד לכל העולם. מורשתו של כמאל מוכחדת באכזריות, אך התורכים שומרים את מתנתו – הכתב התורכי הלטיני, ולא יימצאו טעויות כאלו בעיתוניהם. בקיצור – אם כבר פאשיזם אז עד הסוף. אם הולכים עם ז'בוטינסקי בשבירת האיגודים המקצועיים וחיסול מדינת הרווחה (יא ברעכען) ובזה שאין אף פעם עם מי לדבר (קיר הברזל) למה לעצור שם? תנו לנו עברית באותיות לטיניות!

אין לי מילים לספר כמה הדבר הזה מציק לי. ז'בוטינסקי, שעברית לא הייתה שפת אמו, רצה בליטון הכתב כדי להקל על אלו המגיעים מהשפות בהן נהוג כתב לטיני ללמוד את השפה. אני, שעברית היא שפת אמי, ואהובה עלי במיוחד, על כל בני תתי גוני הגוונים שבה, עדיין נתקל מדי יום בבעיית המימין לשמאל. לפעמים זה מטרד זניח כמו בעריכת אישורים נוטריוניים בעברית ובאנגלית, לפעמים מפריע קצת יותר, ולפעמים מפגע הגורם נזק של ממש, כמו בהערות שוליים אקדמיות שעל פי כללי האזכור האחיד דינן להיכתב מימין לשמאל ואחת היא באיזה שפה נכתבו. ניסיתם פעם לערוך הערת שוליים אקדמית בשתי שפות האחת נכתבת בלטינית והשנייה בעברית? זה לא כל כך קריא, וזה פי שבע עשרה עבודה. ועבודה מיותרת, ופגיעה ממשית בפריון של החוקר. הנה דוגמה ממאמר שהיה לי הכבוד והעונג להשתתף בכתיבתו, והוא 'מיניות מגדר ומשפט: חלק א' מכלכלת מין לקלקלת מין' מאת שולמית אלמוג וקארין כרמית יפת, משפטים מה 385, 389:

תנסו לכתוב את ההערה הזאת בוורד, ותראו כמה זמן לוקח לכם, וכמה התאמות מעצבנות אתם צריכים לעשות. לא חראם? לא כדאי להגיע למאה ה-21? ואפילו ה-22? תלוטן העברית לאלתר. וזה רק מדעי החברה. אני די בטוח שזה דופק את המדעים המדוייקים ומדעי החיים בערך פי עשר, בשל הצורך להשתמש בנוסחאות בטקסט.

אמרתי כאן משהו לא יפה על ז'בוטינסקי שהיה פשיסט. מה לעשות. מי שקורא 'דואר היום' משנות העשרים (אני לפעמים, כשנורא משעמם לי) יודע שהתפרסם שם המדור 'יומנו של פשיסטן' בו כונה ז'בוטינסקי 'הדוצ'ה שלנו'. אז ככה. אני מבקש מהחבר'ה שאחראים,במדורים הנמוכים של הגיהנום, להוריד קצת את כמות הגופרית. לזכותו של המנוח עומדות שתי נקודות זכות המחווירות אומנם אל מול הנזק שהוא גרם, אך יש בהן להביא להקלה – ולו זמנית, הנצח הוא נורא ארוך – בעונשו של המנוח. האחת היא כמובן קריאתו לליטון העברית – והשנייה תרגומיו הנהדרים לשירת א.א. פו (והדהודם המענג בתרגומה המופתי של דבורה שטיינהרט ל'לוליטה'). יש לי רשימה של ספרים ויצירות שהתרגום עולה על המקור. כך למשל 'חולית' בתרגומו של לוטם, או אפילו אעז ואומר שהנופך שאוסטרידן מוסיף ל'מאה שנות בדידות' מעלה עוד קצת את המקור העילאי בפני עצמו. אז ככה גם ז'בו ופו. תסכימו ש'מלכות על ים ערפילי' יפה יותר מ-'kingdom by the sea'. יפה לראות משפט כמו המשפט האחרון בו הנקודה לפני המילה הראשונה? לא – זה צורם בעין וכואב בלב. ככה זה בשפה לא מלוטנת. הבה נלטן לאלתר. ונשמע את יוסי בנאי שר ז'בו. באמת יפה.

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.