שלושים שנים של בדידות

היום חוגגת אשחר שלושים שנה ברוב עם. אני שם רק עשרים ושתיים שנה אבל גם זה חתיכת זמן כוסאומו. בשל נסיבות ביטחוניות שלא אוכל להתייחס אליהן כאן, לא אוכל להשתתף בחגיגות, ולהלן תרומתי הצנועה (מצוטט מזכרון)-

שנים רבות לאחר מכן, כאשר יעמוד אל"מ פז יומטוב מול כיתת המורים, ייזכר באותו יום רחוק בו לקח אותו אביו לקנות פלאפל אצל תמר גלאור. אשחר הייתה אז רק כפר קטן של כמאה וחמישים בתי טיט ולבנים, חלקם בנויים ממכולות שנצבעו בצבע צהוב וזוהר, שנבנתה על גדותיו השוצפים של נהר החילזון שמימו העכורים זרמו לאורך גדה מרוצפת בחלוקי נחל לבנים וענקיים שנראו כביצים פרהיסטוריות. העולם היה כה חדש שדברים רבים טרם קוראו בשם ומשנצטרכת להם היה עליך להראות עליהם באצבע. בכל חודש בסביבות יולי החלה עונת החתונות בערב אל נעים, והבדואים נטו אוהליהם ופחוניהם בסביבות הכפר, במטר בלתי פוסק של יריות באוויר ומוזיקת חתונות בערבית. 'לחפצים יש חיים משלהם' אמר מלקיאדס, כשהביט בשער הצהוב נפתח ונסגר, כאילו מעצמו, ומותיר מחוץ לו, כמעשה קסמים, את אלו שלא היו בעלי זיקה יהודית וציונית, 'זה פשוט עניין של להעיר את נשמותיהם'….

… אשחר הייתה כבר מערבולת איומה של אבק ועיים, שחגה בכוח עברתה של הסופה התנכית, בטרם הגיע בבלי אל השורה האחרונה, ואז הבין שלעולם לא יעזוב את אותו החדר, שכן נקבע מראש כי עיר הראיים (או מראות התעתועים) תימחה ברוח הסערה ותאבד לנצח מזכרונם של בני האדם ברגע המדוייק בו פז בבלי יסיים את פיענוח הגווילים, וכל מה שכתוב בהם אינו חוזר מימות עולם ועד עולם, כי גזע צאצאים שנדון לשלושים שנות בדידות, אינה ניתנת לו הזדמנות שנייה על האדמה'.

מודעות פרסומת

בורקיני פאסו

כל הרשת גועשת וסוערת סביב התמונה של השוטרים בניס מפשיטים אישה מוסלמית מהבורקיני שלה על החוף. 'בורקיני' למי שיקרא את המילים האלו בעוד שבוע, כשהסערה תשכח (או במילים אחרות 'בורקיני פאסו') הוא מין חליפת צלילה כזו, מגניבה, שנשים מוסלמיות באירופה לובשות בשביל ללכת לים. מישהו שם החליט שאם לא רואים פופיק וציצים אז זה לא בסדר וכופה את ההחלטה האווילית הזאת באמצעות משטרה על נשים בחוף.

סך הכל כמעט כל מי שאני מכיר די הזדעזע מהדבר הזה. יש כל מיני אנשים שניסו לקחת את זה לכיוון של ניגוח בין השמאל לימין בישראל או להיפך. זה לא עובד כי השורשים של זה הם שונים. לא מדובר באיזה התנגשות ציביליזציות בין הליברליזם המערבי לאיסלם הפונדמנטליסטי, אלא במשהו שהשורשים שלו הם בוויכוח בין האולטרמונטניסטים לאטטיסטים בצרפת במאה ה-19, שנלקח, ונתלש משורשיו, עבר שינוי, בדרך קרה מה שבדרך כלל קורה וכל המסמנים איבדו את כל המסומנים ולהיפך, ועכשיו הפרקטיקות האלה משמשות כסימולקרה פוליטית זדונית בידי זוללי המוסלמים לתיאבון בימין הצרפתי (ובשמאל אובד העצות שם). לא משהו שאנחנו (כמעט) יכולים להתייחס אליו.

מה שלא מפריע לאנשים לכתוב כמויות אדירות על הדבר הזה. והנה יש בנאדם ששמו אלון מזרחי, שברוב המקרים כותב דברי טעם (מי שלא עוקב אחר הדף שלו בפייסבוק אז שיתחיל. הבחור מעניין, רהוט, ונורא משעשע) שכתב על זה פוסט נורא ארוך עם עשר נקודות למה זה בסדר מה שקרה שם בניס. כל נקודה בפוסט הזה העלתה לי את הסעיף יותר, אבל זה נורא ארוך אז אני אנתח את הכי מעצבנת עם המשפט הכי מקומם, שמתייחסת אל דעתן של 'הפמיניסטיות הנרקיסיסטיות'. כפמיניסטית נרקיסיסטית, או כ'מחזיק תיק הפמיניזם הנרקיסיסטי במינוי בפועל' – באמת! עם קבלות! והערת שוליים אוהדת במאמר על כלכלת המין של שולמית וקארין במשפטים! – אני חייב להגיב. 

אז זה מה שאלון כותב

"הפמיניזם הנרקסיסטי: אולי הזווית הכי מעצבנת. "גם מהאישה המערבית מצופה ללכת עם עקבים" או "מלמדים אותה לחשוף את עצמה". וזה כל כך מטופש וכל כך נרקסיסטי. מה הקשר "האישה המערבית" עכשיו? למה היא צריכה להידחף לדיון? ומילא גישת "זה הכל עלי בעצם": גרועה ממנה ההשוואה בין תחושות של מי שמתלבשת לא נוח כי ככה החברה מלמדת אותה שהיא מושכת (נניח) לבין מי שסטיה מקוד הלבוש עלולה להביא לסיום חייה. "האישה המערבית" יכולה לבחור איך היא הולכת ואף אחד לא יהרוג אותה על לבוש מכוסה או גלוי מידי. אז אולי שתנוח קצת מהמאוהבות העצמית ותתמקד לרגע באחותה הנתונה לדיכוי אלים ואכזרי מאין כמותו."

טוב. עד כאן אלון. יש משהו בדברים? אז בואו נסתכל על זה קצת מנקודת ראות פמיניסטית. איך פמיניסטית צריכה להסתכל על המצב הזה? אז פמיניזם זה שחרור האישה, לא? יש משהו יותר משחרר מללכת עם ביקיני לים? אז זהו שזה לא עובד כך, ופמיניסטית טובה מסתכלת קודם כל על יחסי הכוחות הבסיסיים, וכשהיא רואה שלושה גברים לובשי מדים עומדים על אישה ומכריחים אותה להתפשט לא צריך להיות אנדריאה דבורקין כדי להבין שמשהו בסיסי כאן פגום מבחינה פמיניסטית. ומה עם ה'שחרור'? השאלה היא מה יותר משחרר, ללכת חצי עירומה בחוף או להשתחרר מהמבט הגברי לחלוטין בדרך שבה בחרה הגברת שבתמונה שעטפה את כל גופה בבד.

אז כאן הגענו ללב העניין, כי מזרחי מניח שהגברת מתלבשת כך כי אחרת הבעל שלה יהרוג אותה. וואלה. זו למעשה ההנחה הבסיסית העומדת מאחורי כל הפוסט הארוך על עשר הנקודות שהבאתי מהן רק אחת. ההנחה היא שאף אחת לא מתלבשת כך כי בא לה, או מטעמים של עצמה – החל מאמונה דתית, דרך קבלת הערך התרבותי של 'צניעות', עד העדפה אסתטית. מישהי מתלבשת כך כי הכריחו אותה וכי אחרת בעלה יהרוג אותה.

כל דעה קדומה על 'אסלאם' ו'מוסלמים' נמצאת כאן, כמו גם כל דעה קדומה על הדת. ואי הבנה למה זה 'דתי' ומה זה 'אישה'. 'דתי' זה לא אחד שהכריחו אותו, לרוב. אדם מקיים אחר מצווה דתית, החל מקודים של אכילה וכלה בקודים של לבוש ממגוון של טעמים, חברתיים, תרבותיים, ולפעמים גם מאמונה דתית אותנטית. כך גם האישה שבתמונה. ככלל, נשים לא מקיימות אחר קוד לבוש דתי כי הכריחו אותן. דתיות לאומיות לא לובשות את הטורבן האופנתי הזה כי מישהו עומד עליהן עם רובה. הן לובשות אותו דבר ראשון כסימון תרבותי (משהו שמקביל לכיפה הסרוגה. יש כאן מערכת של קודים שנורא ברורה למי שהיא צריכה להיות ברורה), דבר שני כי הן הפנימו את ערך הצניעות ואישה יהודיה דתיה נשואה באמת לא תרגיש בנוח בלי כיסוי ראש, ובדיוק זה שאליו הורגלה. דבר שלישי בגלל אמונה דתית אותנטית. כך, בהבדלים המחוייבים, האישה שבתמונה. ההנחה שבגלל שהיא מוסלמית אז הדבר נכפה עליה באיומי מוות היא הנחה מתנשאת, פטריארכלית, וחסרת קשר למציאות בצורה מאוד קשה.

נכון, יש מקומות שבהם נכפה קוד לבוש על נשים. חלק מהם מקומות מוסלמיים. אני מניח שמשמרות הצניעות בטהרן, וחבריהם במאה שערים אוכפים קוד נוקשה על אוכלוסייה שלא תמיד חפצה בו. בזה צריך להילחם, אבל לא באופן של 'משמרות הטבור' בניס. אלו שני צדדים של אותה מטבע. הכל מתחיל ונגמר במתן כבוד לאוטונומיה של האישה, והמנעות מהנחות מוקדמות לגביה. וכאן אין כבוד לאוטונומיה של האישה ויש יציאה מכל הנחה מוקדמת אפשרית, לרוב למקרי הקיצון הגרועים ביותר.

ואם כבר מדברים על כבוד לאוטונומיה, אז גם בדברים של פמיניסטית הקש שמביא אלון יש משהו תקף יותר מהטיעונים של אלון. 'מלמדים אותה ללכת עם עקבים' או 'מלמדים אותה לחשוף את עצמה'. האישה המערבית חשופה למגוון של פרקטיקות מסמנות ומגבילות ששומרות על המבנה הפטריארכלי לא פחות של החברה המערבית (והחברה הצרפתית בכללה) מאשר חברות מוסלמיות מסויימות. וכן, עקבים זה מסמן ומגביל (ניסית פעם, אלון, ללכת עם עקבים? זהו, שגם אני לא ניסיתי. זו הפריבילגיה שלי, כגבר, וכאן בדיוק הנקודה שאתה מפספס). הקיצונית ביותר והמגבילה ביותר היא כמובן ניתוחי הגדלת חזה, פרקטיקה דכאנית, מגבילה, פוגענית, חודרנית, מכאיבה באופן מאוד קשה, מסמנת, ונהוגה בחברה המערבית ובדרך כלל באה גם עם לבוש חושפני.

אז הגברת שהלכה לרופא ושילמה לו אי אלו עשרות אלפי שקלים, ועברה תהליך מאוד מכאיב שבסופו עוותה צורתה הטבעית, היא הסתכנה בכל מיני תוצאות בריאותיות ארוכות טווח, שהפחות מזיקה מביניהן (ותלונה שכיחה מאוד אצל מי שעברה את הניתוח) היא כאבי גב, והכל בשביל לעמוד בסטנדרט שנוצר עבורה על ידי המבט הגברי, היא בעיני עצמה קורבן של פרקטיקה מדכאת? לא. היא בעיני עצמה לרוב אישה מושכת שהגשימה את המיניות שלה, ומימשה את הזכות שלה כאישה להיראות איך שהיא רוצה, בלי שאף אחד יקבע לה. אז זה בדיוק הבורקיני, אבל בדיוק.

מה למדנו כאן? שום דבר על הבורקיני, כי מחר התמונה הזאת תישכח, כשתגיע תמונה מעניינת יותר. אבל כן על סולידריות, איך שמאל לא הולך עם דעות קדומות על מוסלמים, וששמאל זה לא 'ליברליזם' מושג שממש ממש קשה לתחם, ושאם לוקחים אותו בסיבוב הלא נכון אז מוצאים את עצמך מוריד בגדים מנשים בחוף הים, אלא דבר ראשון ודבר אחרון 'סולידריות'.

הסטרנגלרס בישראל

פעם כשהייתי ילד, בערך לא יודע ארבע עשרה חמש עשרה כזה, הייתי מעריץ נורא שרוף של הביטלס. קניתי את הנרטיב הקוטנרי של חבר'ה פרועים ולא מסודרים שפתאום עברו איזה מהפך מרוקנ'רול בסיסי של שתי גיטרות, בס ותופים למשהו הרבה יותר מורכב כשהשיא (לטעמו של קוטנר) הוא 'יום בחיים' עם תזמורת שלמה שמשמיעים הפוך ופתאום מצלצל שעון מעורר או משהו כזה. היום אני קצת חושב אחרת. אני חושב שיש משהו נהדר ומשחרר ברוקנ'רול הבסיסי של הביטלס המוקדמים, ובמקומות שהם חזרו לבסיס גם באלבומים המאוחרים שלהם כמו החלקים ב'לט איט בי' שספקטור לא הצליח לחרב, או ב'הו דארלינג' באבי רואד, אז הם הכי הכי טובים, ושאמירה מוזיקלית היא הכי תקפה כשהיא הכי מזוקקת ולא צריך להחביא אותה מאחורי תזמורות והקלטות הפוכות וכינורות ונבל וחצוצרות, וסך הכל המילים שלהם הכי נהדרות ונוגעות כשהם לא שרים על אריות ים ובצלים מזכוכית, אלא 'אל תאכזבי אותי' למשל.

זאתי דוגמה מאוד טובה כי סך הכל הייתי עוד לפני הסיטואציה של 'Don't let me down' – הבחור הזה שמתאהב אהבה ראשונה ולא יודע אם זה יתפוס או לא אלא רק מבקש 'אל תאכזבי אותי'. והיי, נחשו מה? היא איכזבה אותי באבוה. טוב. אז עכשיו אני מבין כל מיני דברים שאז לא הבנתי, אבל זה ממש לא פייר כי אני באיזה שלושים וחמש שנה יותר מבוגר. איך הזמן עובר כשנהנים.

אז עקרונית הסטרנגלרס זה אותו דבר. מפאנק נורא בסיסי ובועט וצועק הם עברו ליצירות נורא נורא מורכבות ומלודיות, מין רוק מתקדם כזה, וזה עשה לי די סבבה. לא הייתי בוגר אז להבחין בין התופעה החברתית ובין המוזיקה. חשבתי שאם זה חבר'ה אנטי סוציאליים כאלה שלובשים מעילי עור ומחוררים את הפרצוף שלהם עם סיכות ביטחון ועושים תיספורות מוהוק, אז גם המוזיקה בטח לא משהו. היום אני גם מאוד מתחבר לתופעה החברתית – כי כשסיד וישס שר 'גוד סייב ד'ה קווין, ד'ה פאשיסט רג'ים' אז אני יודע על מה הוא מדבר, כי סורפרייז סורפרייז אני גם חי תחת משטר פשיסטי, אפילו יותר מזה שווישס המנוח חי בו. וגם הפאנק המוקדם של הקלאש והסטרנגלרס והפיסטולס ואולי כל מיני דברים שיצאו משם כמו הקיור (יודע שזאת לא דוגמה טובה) או הייזל אוקונור ובטח כל מיני צאצאים שלהם כמו הטוקינג הדז וכל הפוסט פאנק האמריקאי הזה זה דברים שאני שומע בסבבה, ואת הביטלס פחות. וכן, הפוליטיקה מתחברת לי עם המוזיקה, בטח אצל הקלאש, אבל זה גם מוזיקה סבבה, למרות שהם בדרך כלל למדו לנגן רק באלבום החמישי או השישי.

חשבתי שזה מה שקרה לסטרנגלרס, שהם פתאום למדו לנגן, ונהיו מורכבים ומתוחכמים. אבל היום כשאני שומע אותם אני שומע גם בבלדות הכי רכות ומסחריות שלהם את הקלידן שלהם שהוא חתיכת בן זונה, ואת הבאס נותן קצב, מה שהיה להם כל הזמן גם בימים של הפאנק הבסיסי. מה שתפס אותי בזמן אמת, ב-1982 כזה היה ה'גולדן בראון' שזו בלדה ממש כאילו די… מושלמת אני חושב. היום אני אוהב בה דברים שלא אהבתי אז – טוב, אי אפשר לראות את הקליפ שלהם בלי לחשוב על אדוארד סעיד – אבל סך הכל זה שיר נהדר, נורא רומנטי כזה. לא ממש מבין על מה המילים, הקליפ מדבר על איזה מסע לארץ אקזוטית אולי מצרים, ושיט בנילוס או משהו כזה. על משהו שהיה ואבד. או שלא היה מעולם. משהו עצוב. יש מקום גם למשהו עצוב. לא צריך להיות כועסים כל הזמן.

טוב, סך הכל להקה פיצוץ ונורא שמחתי לראות שהם מגיעים לארץ בנובמבר. הם אף פעם לא היו גדולים ברמה של אנ'לא יודע דברים שהגיעו לארץ קודם כמו הסטונס או ניל יאנג. אז זה אומר שיש סיכוי שתהיה הופעה יחסית אינטימית. יותר היכל התרבות מפארק הירקון. אנ'לא יודע אם אני רוצה ללכת כי זה שלושה ימים אחרי שאלמוג מתגייסת ובטח יהיה הרבה טררם, וגם, אתם יודעים, ללכת להופעת רוק כשהבת בצבא. יש משהו יותר פאתטי? אפילו שש' אמרה שהיא מכירה קצת ואוהבת קצת, ושיש לי ממש סיכוי ללכת איתה אם ארצה. אז להיות שם עם כל בני החמישים פלוס ולהיזכר ב-1982. פאתטי כבר אמרתי? באבוה. אבל מצד שני, הסטרנגלרס. לדעתי הם כבר בסוף שנות השישים שלהם, ובטח אולי החליפו שלושה ארבעה אנשים בהרכב ונותר אולי רק הסולן שמכירים את הפרצוף שלו. ואולי לא. ראיתי וידיאו חדש שלהם מהופעה לא מזמן ונדמה לי שכולם שם היו קשישים. אז בכל אופן לא יהיו לי הרבה הזדמנויות.

הם כבר היו כאן פעם אחת או יותר. אני זוכר הופעה בפברואר 87. אבל הייתי עסוק בלהילחם בחיזבאללה עם השברייה בין השיניים ולהתעסק עם הזאתי מ'דונ'ט לט מי דאון' אז לא הלכתי. היום יש לי צ'אנס לתיקון עוול היסטורי. אז אולי אני אלך ואולי לא. יש לי זמן להחליט אני חושב. לא סגור על זה שלמרות שהפוסט הזה ייקרא בטח על ידי מיליוני אנשים ויעשה להם חשק ללכת אז אני צריך להיות נורא לחוץ על כרטיסים. זה לא הסיה הזאתי. מי מכיר היום את הסטרנגלרס?

ממתק? ספציפית אני נורא אוהב את הביצוע שלהם לשיר הזה, וגם הווידאו עם החרק הזה חמוד. זה שיר נהדר. הביצוע המקורי הוא של איזה להקה של להיט יחיד משנות השישים שנקראת קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטריאנס. אבל השיר הזה בנוי על הסטרנגלרס. קאבר מושלם. הבאתי אותו כאן כמה וכמה פעמים. כי הנושא של 'את היית ממש לא בסדר איתי אבל בסוף אני יוצא בסדר ואת לא' זה תמיד להיט אצלי בכל הקשר. אז שיהיה עוד הפעם. תשעים ושש דמעות.

Trump, Sharia, Millet – טראמפ, שריעה, מילט

English after Hebrew…

הלילה פירסם דונלד טראמפ את תכניתו למלחמה בטרור, שאשכרה נשמעת די הגיונית. טראמפ מתכוון למנוע כניסה לארצות הברית לאנשים שלא עומדים במבחנים האידיאולוגיים הבאים:

* תומכי ארגוני טרור;

*מי שמאמין בקנאות ובשנאה;

* מי שאינו מאמין בחוקת ארה"ב;

* מי שתומך בחוקי השריעה;

* מי שלא סביר להניח ש"ישגשג בארה"ב";

* ומי שלא יאמץ את ערכיה של ארה"ב.

סך הכל לטראמפ יש בעיות בחמש קטגוריות מתוך השש. האם הוא 'משגשג בארצות הברית'? זה עניין של נקודת זמן נתונה. טראמפ הוא שיאן פשיטות הרגל בארצות הברית בשלושים השנה האחרונות. אבל עכשיו הוא באיזה סוג של פיק ברכבת ההרים הזו, כך ש'משגשג' זה כנראה עניין יחסי.

 האם הוא תומך בערכיה של ארצות הברית? ודאי לא באלו המתבטאים בשירה של אמה לזרוס "הקולוסוס החדש", החקוק על פסל החירות –

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free,

The wretched refuse of your teeming shore.

Send these, the homeless, tempest-tost to me,

I lift my lamp beside the golden door! 

ספק עד כמה לזרוס עצמה הייתה עומדת בתנאיו של טרמפ להגירה. הדונלד טראמפים של אמצע המאה ה-19  לא הסתכלו בעין אוהדת על גלי ההגירה ממזרח אירופה, שכללו גם כמות אדירה של יהודים (שהצילה אותם מהשואה ויצרה את הנוכחות הבולטת של יהודים בציבוריות האמריקאית החיונית כל כך לקיומה של מדינת ישראל) ועקרונית היו מעדיפים להשאיר אותם קצת בחוץ. מה שמוביל אותנו ישירות לשלושת התנאים הראשונים – תמיכה בטרור, קנאות ושנאה ודחיית חוקת ארצות הברית. אלו תנאים מוזרים ממי שזוכה לברכתם של שני אירגונים העומדים בתנאים אלו באופן מזהיר – המפלגה הנאצית האמריקאית ואירגון הקו קלוקס קלאן.

מה שמשאיר לנו את השריעה. השריעה היא ההלכה המוסלמית. כל מוסלמי המתפלל חמש פעמים ביום, מעיד על אמונתו באללה, תורם לצדקה, מבצע את מצוות החאג'וצם ברמד'אן, תומך ב'חוקי השריעה'. אבל כמו שיטות משפט דתיות אחרות, כמו ההלכה, המדובר במערכת חוקים סבוכה, ובהקשר הפוליטי גם נותנת מרשם לניהול יחידה פוליטית ששונה במשהו מזה שטראמפ, או החוקה האמריקאית, היו תומכים בו. כך, למשל, אוסרת השריעה (וגם ההלכה) על תשלום ריבית, המנוע של השיטה הקפיטליסטית האמריקאית.

ועם כל זאת, יש מדינה אחת קטנה במזרח התיכון, בה נהוגים חוקי השריעה לגבי אזרחיה הרבה מעבר למתבקש מקיום בסיסי של מצוות הדת. ודווקא בפן מאוד בעייתי של מערכת חוקית זו, מערכת דיני המשפחה של השריעה – אלו הפטריארכליים, הדורשים אפוטרופסות לאישה מבוגרת, או מבדילים בין גברים ונשים בזכות הירושה. זו כמובן מדינת ישראל, שבשיטה הנהוגה בה בדיני משפחה מונהגת השריעה כפי שהיא מפורשת על פי האסכולה המשפטית החאנפית, כדין האישי – הנכפה על ידי המדינה – של חלק ניכר מאזרחיה. במובן זה כל אזרח ישראלי התומך בהמשך שיטת המילט 'תומך בשריעה'.

נראה שהקמפיין של טראמפ קצת כושל בארצות הברית. לא נורא, פיגוע גדול אחד והוא על הסוס שוב, עם שנאת זרים ומוסלמים. ככה זה עובד, אצלנו לפחות. אצלנו הוא לא צריך לחכות. הציבור שלנו קונה כבר שנים את ביבי, רק בגלל שהוא משדר את אותו סוג של גזענות זחוחה. ובאמת התבשרנו אתמול שטראמפ פתח את הקמפיין הישראלי שלו בקניון במודיעין.  שיהיה בסבבה. רוב הבוחרים האמריקאים היהודים שאני מכיר שחיים כאן בארץ ושומרים על זכות הבחירה דווקא משדרים איזה סוג של סלידה מהולה בפחד מהאיש, אבל אם מחפשים מצבור של מוחות חלולים לשטוף בגזענות עבור רווח פוליטי, בלי לשפוט לחומרה יותר מדי את תושבי מודיעין, ואת אלו מביניהם שהם אזרחים אמריקאים, הייתי אומר שהקניון שם הוא מקום טוב להתחיל בו כמו כל מקום אחר בארצנו.

משהו אישי קטן – אבלה את השבועיים האחרונים של ספטמבר בארצות הברית. טיול לפני גיוס של אלמוג. זמן לא רע לביקור ראשון (הייתם מאמינים? בן חמישים עוד מעט) ממש לפני הבחירות. אולי אכתוב משם קצת יותר. בימים האחרונים אני כותב כאן הרבה פחות בגלל עומס של עניינים ועומס החום, והבלוג ירד לשיאים שליליים של צפייה. מהסיבה הזו גם לא יינתן ממתק. שניים שלושה פוסטים אחרונים זכו למספרים מדאיגים ברמה השלילית של קוראים, ואני מאמין שהעוקבים אחרי בטוויטר ובפייסבוק פשוט חשבו שאני משתף שיר בגלל המנגנון הלא חכם של פירסום בוורדפרס שמקשר ליוטיוב במקום לפוסט הזה. בקיצקיצור – היו שלום. ותחזיקו מעמד בימים המשונים האמורים להגיע אחרי נובמבר.

Tonight Donald Trump has published his plan to fight terrorism, which actually sounds quite logical. Trump intends to prevent entry to the United States of people who match the following ideological criteria:

* Supporters of terrorist groups;

* Supporters biggotry and hatred;

* Those who do not believe in the United States Constitution;

* Those who  believe Sharia law should supplant American law;

* Those Who are not likely to flosurish in the United States ";

*  Those who do not accept the values of the United States.

It seems Trump himself may have problems in five categories out of six. Did he "flourish in the United States?" It's all a matter of a given point in time. Trump is the record holder of bankruptcies in the United States in the last thirty years. But now he is in some kind of peak point on this roller coaster, so 'flourishing', is probably a matter of perspective.

Does he accept the values of the United States? Certainly not those expressed in Emma Lazarus's poem "The New Colossus" inscribed on the Statue of Liberty –

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free,

The wretched refuse of your teeming shore.

Send these, the homeless, tempest-tost to me,

I lift my lamp beside the golden door! 

I Doubt if Lazarus herself would comply with the Trump conditions of immigration. The Donald Trumps of the mid-19th century did not look favorably on immigration from Eastern Europe, which also included a vast amount of Jews (thus saved from the Holocaust and created the prominence of Jews in the US public sphere so essential for the existence of the State of Israel) and in principle they would prefer to leave them outside. Which leads us directly to the first three conditions – support for terrorism, fanaticism and hatred and rejection of the Constitution of the United States. These are strange conditions for a candidate who managed to win the endorsement of the Nazi party of the United states and the Grand wizard of the KKK. But hey, we have one more condition – no one would blame Trump for following the Sharia.

Sharia is Islamic religious law. Every Muslim who prays five times a day, testifies as to his faith in Allah, makes charitable contributions, thrives to visit Mekka (Haj), and fasts on the holy month of Rammadan – follows Sharia laws. But like other religious legal systems, such as Hallakha, the Jewish law, it is a complex and rich system of religious code that can be implemented in all aspects of life, and the Sharia's political context also gives prescription to manage political affairs in a somewhat different manner than Trump or the US Constitution would prescribe. Thus, for example, the Sharia (and Hallakha) forbid the payment of interest, which is the engine of the American economic system.

Nevertheless, there is one small country in the Middle East, in which Sharia law is enforced way beyond enabling Muslim citizens to practice the basics of their religion. And actually in a very troublesome aspect of its legal system, family law, to its full patriachal aspects- requiring male guardianship of any adult woman or differentiating between men and women regarding the right of inheritance. This is of course the State of Israel, implying the Sharia (in the way of the Hannafi legal school) as part of its millet system. Sharia is thus the personal law of all Israeli Muslim citizens, enforced in all matters of personal status. In this sense, every Israeli citizen supporting the current system of family law – the Ottoman millet system, actually endorses Sharia.

Trump's campaign seems a bit lagging behind in the US. Never mind, one big terrorist attack and he is riding high again on a wave of  xenophobia and hatred of Muslims. This is how it works, at least for us. In Israel he has no need to wait. Our public votes Bibi for decades, just because he conveys the same kind of smug racism. Indeed we were told yesterday that Trump opened his Israeli campaign in a Modiin mall, hoping to get votes of US citizens living in Israel, apparantly some 200,000 eligible voters.  Most US citizens living in Israel I know speak of Trump in a kind of revulsion mixed with fear, but if one looks for a stash of hollow brains to wash with racism for political gains, not disregarding the good people of Modiin I would say the mall there is a as good a place to start as any other in our country.

אז אני מאוד מאוד קשיש או לא?

על סיאה אף פעם לא שמעתי עד תחילת השבוע. ומאז אני לא מפסיק לשמוע עליה. שיש לה פאות וכזה. אחרי כן גם התחילו לשדר ברדיו את השירים שלה, זאת אומרת ברדיו שאני שומע. וסך הכל אני מכיר את כולם. זה הדבר המאוס הזה עם השנדליר (שהיה שלב מתי שהוא בשנה שעברה שנשבעתי שאני אתלה מהשנדליר את מי שישמיע אותו שוב בטווח שמיעה שלי) ועוד כל מיני כאלה ומסתבר שהיא באמת כוכבת גדולה והאייקון של הדור של הבת שלי וממלאת את פרק הירקון ועוד נותר תור בחוץ של מי שלא הצליח להשיג כרטיס.

מה אני אעשה שכל השירים האלה בגלגלצ נשמעים לי אותו דבר? לא אומרים לי כלום. לא מרגשים אותי. נכנס בצד אחד של האוזן יוצא בשני.לא מצליח להבדיל בין סיאה לבין אני לא יודע מי כי אין לי מושג איך קוראים לזמרות האלה.

אז אני מאוד מאוד קשיש? ואם הייתי בן 16 הייתי אוהב את סיאה? בטח היה לי איזה רגש נוסטלגי אליה כשהייתי מגיע לגיל חמישים, אבל ממש לאהוב את הדברים האלה? זה לא מוזיקה הגלגלצ הזה. זה ההוראות של המכונות שמשודרות בביפים אלקטרוניים לבטריות האנושיות שכלואות במטריקס.

הייתה לי פעם חוויה דומה לזה שממש הכרתי שניים שלושה שירים של סיאה (היא תעביר ככה ערב שלם או שבאיזה שלב פשוט ישימו ברמקולים את הפלייליסט של גלגלצ והיא תרד בשקט מהבמה ותאכל מנגו מקולף בלי שאף אחד ישים לב?) כשהייתי בטעות בערב של פבלו רוזנברג ועידן יניב. סך הכל זה לא היה טעות כי קיבלתי כרטיסים חינם מחבר. ועם כמות משמעותית של אלכוהול היה אפשר להעביר את הערב בסבבה. אבל מה שהגניב אותי זה שהכרתי את כל המילים של כל השירים. באמת. בחיי אדוני אמת התורה. וזה הדהים אותי כי כאילו מאיפה? כשמשמיעים את זה ברדיו אני מעביר תחנה אם יש בטעות תחנה שמשמיעה את זה. זה באמת קליט אבל לא עד כדי כך קליט. שרידים של זיכרון פרוטוטיפי יונגיאני? אבל אמרנו כבר שזה פסבדו מדע. אין לי הסבר. יש דברים בשמים ובארץ, הורציו, שלא חלמת עליהם בפילוסופיה שלך. כמו למשל השירים של עידן יניב. וסיאה.

אז אני קשיש נרגן? או סתם בנאדם שלא אוהב פופ?

וכשהייתי ילד אהבתי פופ?

יש כמה דברים שיכולים להיחשב פופ שאהבתי. למשל הקארס. יש עכשיו סידרה נהדרת שנקראת חסרי מוח. מין מותחן מדע בדיוני פוליטי ממש מעולה. והכרתי שם את העלמה מרי אליזבת' ויינסטד שקרובה עד כדי סכנה למודל התיאורטי. אז זה קטע של חייזרים שמשתלטים על המוח של בני אדם וגורמים להם להשמיע את יו מיי ת'ינק של הקארס, שזה די מטורף ומצחיק כמו כל הסידרה הזאת. ונזכרתי כמה אהבתי את זה, וזה פופ. אבל קצת יותר רוקנרולי משל סיאה. גם כל מיני דברים אחרים מהסוג הזה כמו סטיב מילר באנד (או להקת סטיב מילר באנד ולהקתו כמו שהיו קוראים להם ברשת ג' בימים הטובים) או ג'יי ג'יילס באנד (מישהו זוכר את זה?) זה היה פופ, אבל זה היה גם רוקנרול די פרוע. אני די בטוח שלא הייתי סובל את סיאה אם הייתה פותחת את הסירנות אזעקה שלה ב-1984 למשל. לא סבלתי את מייקל ג'קסון והוא היה בערך פי עשרים יותר גדול.

מה, הקארס היו משהו! היה להם את הסולן הכי מכוער בעולם ריק אוקייסיק, שהיה נשוי לדוגמנית העל פאולינה פוריצקובה, והקליפים שלהם היו מטמטמים והיו מראים אותם בעד פופ עם אהוד מנור וענת דולב נבג"מ זיע"א (נשמתם בגנזי מרום זכרם יגן עלינו אמן) וואו עכשיו אני נשמע ממש כמו קשיש סיעודי שמעלה זכרונות ממלחמת השחרור.

אז מי שהולך לדבר הזה תעשו חיים. אני הולך לשים את השיניים התותבות בצינצנת ולשמוע קצת קארס. אז הנה הם לדור שלא ידע את יוסף. או שידע את סיאה אני לא יודע מה יותר גרוע.

הצהרת בלפור

מהיר, קצר ופרובוקטיבי

שמעתי שלשום בתכנית הבינלאומית ברשת ב' – דווקא אחת הסבבות שיש ברדיו ובמקרה הזה איזה נחמה על השתלטות הביבי על העולם התקשורתי וכל זה – דיון מאוד מלומד בכוונות של אבו מאזן לתבוע את מלכת אנגליה או מי שזה לא יהיה על הנזק שנגרם לפלסטינים בהצהרת בלפור.

בפעם הקודמת שמשהו כזה עלה לכותרות זה היה סביב הכוונה של המצרים לתבוע את ישראל על יציאת מצרים. בקטע של תחזירו את כל מה שלקחתם מהפרעונים. סך הכל טריליוני דולרים, שלדעתי רק הפרשי הצמדה וריבית של חמשת'לפים שנה זה יוצא די הרבה אפילו בהערכה מאוד צנועה של הקרן. אז מי שלא לחץ על הקישור – ובאמת אל תטרחו – זה היה כבר ב-2003 והתביעה כנראה לא הוגשה, בטח בגלל האגרה. אחוז ורבע עם פתיחת התיק, ואם זה נקבע להוכחות עוד אחוז ורבע. כשמדברים בטריליוני דולרים זה מחסום בלתי עביר, אלא אם כן אתה דונלד טראמפ או משהו.

סך הכל תביעה די סבבית חוץ מהעניין של האגרה, כי הטענה 'אלוהים אמר לי לקחת לכם את כל הרכוש' לא ממש עובדת לפי אף חוק של אף מדינה (אלא אם כן אנחנו בקטע של תקציב לבחורי ישיבות וכאלה, אבל זה כבר דיון אחר), כך שאם עוברים את מחסום האגרה ומחסום ההתיישנות (שבע שנים על עילה רכושית. מה שכן, לדעתי כל פעם שמדפיסים את התנ"ך זו הודאה מחודשת שעוצרת את מרוץ ההתיישנות. יש פנים לכאן ולכאן), יש סיכוי לא רע.

אבל בעניין של בלפור אני אפילו לא נכנס לטיעוני ההגנה. אני רוצה להצטרף לתביעה ולומר בקול ברור, רם ונישא, ד'אהריסטי ופוסט קולוניאליסטי –

זכותנו לקיים מדינה יהודית בארץ הזאת לא נובעת ממכתב שכתב שליט קולוניאליסטי ללורד רוטשילד, שלשניהם אין עם תושבי הארץ הזו בעת כתיבת המכתב, לפניה או אחריה, ולא דבר. את השליט הקולוניאליסטי גירשנו בדם ואש (לאחר שבגד, הפר הבטחתו, ונעל את שערי הארץ כאשר הייתה שואה באירופה). לא היה לו מה לחפש במרחב הד'אהריסטי מלכתחילה. הלורד רוטשילד מייצג את היהודים רק במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון. לי אין מה לעשות איתו, ואין שום קשר אליו, וגם לא לסבא שלי שהיה עוד חי כשבלפור הבטיח לרוטשילד מה שהבטיח.

אנחנו כאן מכוחם של כמה דברים – הכרתו של האירגון היציג של המין האנושי, האומות המאוחדות, בזכותנו להיות כאן, בהחלטה ההיסטורית מכ"ט בנובמבר. מכוח זכות היסטורית שעוגנה במעש ובבנייה של אנשי היישוב הישן, של אנשי העלייה הראשונה והשנייה שקדמו להצהרת בלפור. מכוח היותנו עם ילידי, הנטוע באדמת הארץ הזו, מזרחי כמו הילד ההיפותיטי של מירי רגב וארז ביטון, מכוח הזמנתו של ד'אהר. מכוח כל דבר שאינו כוחה הכופה של מעצמה קולוניאלית.

סך הכל בנובמבר בשנה הבאה יהיו חגיגות, ואיך שאני מכיר את השכנים שלנו, גם אירועי דמים, אם אלו לא יקרו או יקדימו מסיבה זו או אחרת, לא חסר ברוך השם. אני מקווה שלא להצטרף לחגיגות (אני נורא נגד קולוניאליזם. הקטע הזה שמאנגליה אומרים מה לעשות למישהו שלא נמצא באנגליה לא נראה לי ממש ממש דמוקרטי או מתקדם) וגם לא לאירועי הדמים. גזרו ושמרו.

מה שכן,רח' בלפור בהדר הכרמל הוא אחד הנחמדים. כשהייתי צעיר ועול בימים עבדתי שם באיזה משרד ברח' פבזנר, ואני מאוד אוהב את השכונות האלה ליד הטכניון הישן. גם בלפוריה אחלה מקום! באמת. כשהייתי סטודנט היה ספר בירושלים שנקרא יעקב הגיאוגרף, שתמיד היה שואל כל מיני שאלות גיאוגרפיות את הנעזרים בשירותיו, וכששמע שאני מעפולה סיפר לי סיפור ארוך על בלפוריה שאני באמת לא זוכר אבל אולי היה לו בן דוד שם או משהו. אז עפולה זו העיר הזאת שליד בלפוריה. כשהייתי בכיתה ה' החברה הכי ראשונה שלי הייתה מבלפוריה, (לא אתן את הפרטים המלאים מחשש עינא בישא של גוגעל ימ"ש) וזה מוביל אותנו לממתק. נשיקה לא הייתה שם כמובן (בלפוריה בסבנטיז. לא עלה על דעתי אפילו) אבל בלג בעומר נשארתי שם ליד המדורה כל הלילה וההורים שלי שלחו משטרה לחפש אותי.