אוי אוי אוי מפלגת האבודה, מפלגת האבודה. מה יהיה אתכם? בכל פעם שאני חושב שלמדתם משהו אתם מפתיעים אותי עם תעלול חדש. הפעם אראל מרגלית. הוא נכנע לקסם האפל של הקוסם קלוגהפט, האחראי לכל מיני טריקים ושטיקים כמו 'קמפיין השתולים' ובסך הכל אחראי לא קטן לדעתי לחלק ניכר מהידרדרות השיח הציבורי בשנים האחרונות. מסתבר שבעבודה זה עובד לא מי יודע מה. נשמע קצת מגוחך ולא במקום. אבל הצליח להבהיל את 'ביצי ברזל' בוז'י, וכבר הוא השפריץ איזה אמירה קשוחה ממש בשביל ליישר קו. משהו שהמפלגה לא תצטייר כ'אוהבת ערבים'.

אז זה נאום הקללות של מרגלית. לא משהו שהייתי רוצה לשמוע ממועמד כלשהו, בימין או בשמאל. אלימות מילולית, מיזוגניה בוטה, מצ'ואיזם בכמויות שקשה לתאר. וכמות נהדרת של הפרשות גוף. כן – לא רק זעה ודם אלא גם פיפי קקי. ותחת. והוא נהנה מכל רגע.תשמעו איך הוא מסנן 'תחת' מבין השיניים. ילד בן שלוש נהנה פחות להגיד תחת. אני כבר עברתי את הגיל הזה אז טקסטים כאלה לא מדברים אלי, אבל אולי יימצא מישהו שיקנה את זה? אז כשירות לציבור תימללתי ומוסיף עם פרשנות. זהירות – טקסט קשה. באמת. לא אהבתי. אבל יש לי חובה ציבורית. גם לכם, תקראו. תראו מי רוצה את הקול שלכם, ומה הוא חושב עליכם. זה חשוב.

פישלנו כי נתנו להם לצרוח. לצרוח ולהרגיש שהם צודקים. לצרוח ולהיראות גברים – מהתחלה מסמן כאן את התימה. 'אנחנו' ו'הם'. והשאלה היא כמובן 'מי יותר גבר'. השאלה אם הסימון הזה אחרי  מערכת הבחירות האחרונה שנסחבה בדיוק ל'אנחנו' ו'הם' (גרבוז יאוזכר, אבל מרגלית חוזר כאן על אותה שגיאה בדיוק) וזה מקום שהעבודה אף פעם לא משגשגת בו הוא לא שגיאה קטגורית. בטח ובטח במפלגה המונהגת על ידי נשים, מיחימוביץ' עד סתיו שפיר, המאצ'ואיזם הזה צורם. וזאת רק ההתחלה. הנושא של 'אני יותר גבר' הוא פחות או יותר התימה המרכזית בסרטון הזה.

ואלוהים, תראו כמה פסיכופטים הם גידלו – שוב 'הם'. הפעם הם פסיכופטים. תיכף נראה מי זה 'הם'.

 הם גידלו את הצל שמפחד מהצל של עצמו. שישאל את הפנתרים השחורים איך מרימים מאבק בישראל. לא מאבק של אפסים – טעות כפולה. הצל (וההמשך של 'הפסיכופטים' – לה פמיליה, אורן חזן, נערי הגבעות') הם לא היריב של מפלגת העבודה. כמו שגדעון לוי אינו היריב של הליכוד. ובאמת – הפנתרים? תזכיר לי נגד מי הם נלחמו? זיכרון היסטורי מאוד קצר ואפס מודעות עצמית. בכלל לא מאוד מודע לעצמו, הסירטון הזה.

 הם גידלו את לה פמיליה חבורת ג'ובניקים שמרגישים גברים רק בקבוצות של מאה.  – קלאסי! מאז 'הג'ובניקים של הליכוד יושבים בשין גימל במצודת זאב' לא היה לנו כזה. תמשיך, אראל, תמשיך.

הם גידלו את אורן חזן שהרובה היחיד שהחזיק בחיים שלו היה רובה מים במסיבת בריכה בקזינו בבולגריה – כואב לי ממש להגיד מילה טובה על אורן חזן (שלוש מאות וארבעה עשר יום מאז פירסום התחקיר והוא עדיין סיו"ר הכנסת. הייתם מאמינים?) אבל הוא אשקרה היה קצין בצבא. באמת!

הם גידלו נערי גבעות ששורפים משפחות וצריכים מוסד סגור. ועוד לא דיברנו על ארגון להב"ה חבורת גברים שאף אחת לא רצתה אותם – לא כמו מגנטי הנשים בוז'י ואראל שכל הנשים נופלות שדודות לרגליהם. ובאמת מפלגת העבודה מתחרה עם להב"ה ונערי הגבעות? זה אותו סיפור? זה אותה רמה? הוא קולט איפה בדיוק הוא מייצב את עצמו? בכל אופן, כל הקטע הזה של 'אני יותר גבר. יותר נשים רוצות אותי. הייתי יותר קרבי בצבא.' מחליא, אבל הנה זה נגמר. ומה שמחריד זה שזו רק ההתחלה ועוד נגיע למקומות יותר גרועים.

אבל אנחנו פישלנו. פישלנו כי השארנו להם את הרחובות. כי השארנו את הבמה לאלה שתוקעים דגלים בתחת במקום להניף אותם בגאווה – זה באמת מה שעשינו? השארנו את הבמה לאותו אמן שאיני זוכר את שמו שהתרוצץ עם הדגלון בתחת בוועידת הארץ? זה המנהיג של השמאל? זה המייצג של השמאל? של הדעות שלך? של המפלגה שלך? באמת השארת לו את הבמה? זה לדעתי כאן הפוך על הפוך של קלוגהפט. או שהוא לא יכול להשתחרר מהסיסמאות שלו כשהוא עושה קמפיינים לימין, או שהוא ממשיך לשתול את הרעיון הזה בראש, לשימוש עתידי מצד ימין.

פישלנו כי תקפנו את מנשקי המזוזות במקום פשוט לנשק אותם – בקטע של התנשאות כרגע. אני בא לנשק אתכם, מנשקי מזוזות יקרים. כזו הכאה על חטא לא הייתה מאז בקשת הסליחה של אהוד ברק מעדות המזרח.

בקיצור פישלנו כי שתקנו כי פחדנו להראות כמוהם – את זה אני פשוט לא מבין. אבל לא כל דבר אני צריך להבין.

כי פחדנו לספר שנתניהו מר ביטחון שיחרר הכי הרבה מחבלים בתולדות המדינה. שהוא ראש הממשלה הראשון שיצא תיקו עם החמאס – זה בדיוק הבעיה של ביבי? כאן הוויכוח שלו עם מפלגת העבודה? שלא צריך לשחרר מחבלים ושהיה צריך להכות יותר בחמאס? מטעם איזה מפלגה הוא רץ המרגלית הזה? אבל יכול להיות שגם זה איזה עווית פבלובית של קלוגהפט שעוד שבוי בסכימות שלו מהקמפיינים לימין הדתי ולא יכול להשתחרר מהן.

שבכללי הם בעיקר יודעים להחזיר שטחים בלי תמורה. לילל להסית להיכנס להיסטריה. להתקפל עם זנב בין הרגליים ואז להתבכיין – הגליק הגדול של המרכז בשנים האחרונות הוא כל מיני התנתקויות חד צדדיות כי לא צריך לדבר עם ערבים בשביל זה. שמעתי אפילו את סתיו שפיר מנסה למכור משהו כזה אתמול ברדיו. בפעם הבאה שאראל מרגלית מעלה תכנית כזו, והוא יעלה אותה, כי זה פחות או יותר מה שמסוגלים באזור האידיאולוגי שהוא בא ממנו, תזכירו לו את זה.

אבל רגע אתם אומרים לפחות הם מחוברים לעם. עאלק מחוברים. אני דאגתי לפריפריה בשבוע כמו שמירי רגב לא תדאג לה כל החיים שלה. כשהקמתי חברות לא הלכתי להרצליה פיתוח אלא עשיתי את זה עם צעירים בירושלים באר שבע קריית שמונה. והליכוד בינתיים? רק דיבר וצרח וגנח. אני צמחתי מאפס וראיתי מצוקות שנסיכי הליכוד עוד לא חוו בחיים שלהם. את הפריפריה הם רואים דרך האסמסים שהם שולחים לשם עם שקרים והסתה שהערבים נוהרים לקלפיות – כאן איבדתי אותו. מאיזה מצוקה הוא בא? משכונות הקיפוח של נען והגבעה הצרפתית, ובית הספר המסוכן רנה קאסין. אחרי האוניברסיטה התחיל לנהל מפעל משפחתי. הבחור הזה היה הקרם דה לה קרם. שלא ימכור סיפורים. לא צמח מאפס. אל תזלזל באינטליגנציה שלי. אני יכול להקיש 'אראל מרגלית' בוויקיפדיה. לא רק אני. כולם יכולים.

ואחרי זה הם לא משתינים לכיוון של הפריפריה. אני אכלתי את החרא את הזיעה ואת הדם עם החברים שלי בגולני. בזמן שכל הביחוניסטים דה לה שמאטע אכלו בקריה ושירתו בבמחנה – דווקא אהבתי את הירידה על יאיר לפיד, אבל המצ'ואיזם המכוסה בהפרשות גוף שנודף מהמשפט הזה עושה לי בחילה פיסית ממש. לא נורא, אין עוד הרבה.

אבל מה הם יודעים דבר אחד הרבה יותר טוב מאיתנו. הם יודעים לצרוח. אז עכשיו אנחנו נראה להם שגם לצעוק אנחנו יודעים יותר טוב – לא רוצה מנהיג שצועק עלי. רוצה אחד שמדבר איתי בגובה העיניים.

תחזירו לנו את המדינה קיבינימאט – אף אחד, קיבינימאט, לא לקח לך את המדינה, מרגלית. היא לא שלך ולא של אבא שלך, ואף אחד גם לא יחזיר לך אותה, כמה שתצעק. ראית את הסרט על גאנדי? הזמן של המאצ'ו הגברי שמזיין (לא כמו להב"ה שלא רוצות אותם אף אחת) ולוחם וצועק נגמר. אנחנו כבר בפאזה אחרת. תתקדם. ותדבר אלי יפה. מה זה הקיבינימאט הזה? מה אני, חבר שלך?

אז בואו נבטיח כולנו שתי הבטחות – האחת שלא מצביעים אף פעם אף פעם למפלגה שיש בה בכיר שחתום על טקסט כזה. השנייה שלא ניכנע לאף קמפיין של שינאה, וחרא, ופיפי, ודם, וזיעה, ואני מזיין יותר, ואז אולי כשיראו שזה לא עובד, לא יזהמו יותר את האווירה הציבורית שלנו עם דברים מהסוג הזה.

משהו מהיר ולא פוליטי –

זכות גדולה נפלה בידי לפרסם מאמר על אתיקה רפואית ברבעון האינטרנטי של מכללת צפת, שעורכת חברתי הטובה ואישה מאממת בזכות עצמה וגם דוקטורנטית בחסד, ואחות מוסמכת, לימור מלול.

אז מי שמעניין אותו אתיקה רפואית מוזמן ללחוץ על הקישור וגם מי שלא מעניין אותו אבל רוצה לקרוא עוד משהו קטן שכתבתי. תמצאו שם את החבר שלי עמנואל קאנט. מקומו של ד'אהר אל עומר נפקד מהמאמר כי בחיי אלוהים אמת התורה לא הצלחתי למצוא דרך סבירה לקשר אותו.

ממתק? אין קשר לשום דבר שכתוב בשורות הקודמות סתם בא לי להשמיע.

אתמול בבוקר כתבתי פוסט ארוך שהתכוונתי לפרסם לאחר שאגיש את הדוקטורט. הוא כלל סטטיסטיקות משעשעות על היצירה המוגמרת, ואני קורא אותו כרגע כמפגן של נרקיסיזם המעריץ את עצמו שכולו טפיחה עצמית על השכם, ולכן חסכתי אותו מכם.

היה סך הכל מאוד מרגש. נפגשתי עם ש' אחראית תכנית הדוקטורט ועם פ' המנחה והחתמתי אותן. שתיהן התרגשו מאוד ביחד איתי. מרכזת התכנית לתארים מתקדמים (גם היא ש') הצטלמה איתי בעת שהגשתי את שלושת הכרכים עבי הכרס (313 עמודים, ד'אהר אל עומר מוזכר בדיוק פעם אחת. יירגן הברמס 67 פעמים – והנה מעט מהסטטיסטיקה שחשבתם שחסכתם). כמובן שפירסמתי בפייסבוק וקיבלתי טונות של אהבה.

אחרי כן הסתובבתי קצת ונהייתי נורא עצוב. נפגשתי עם שלומי בספריה שכבר לא היה לי מה לעשות בה. אחרי כן עם מיכל וניבין ב'פלפלת', שמעתה אזדמן אליה הרבה פחות. פגשתי את שאול בדרך, וגם את נמרוד. כולם היו מאוד מאושרים ושמחים בשמחתי. וזה מאוד ריגש אותי. מיכל גם הביאה לי שוקולד מהמפעל של הקיבוץ, ומתנה, וברכה נפלאה שסיפרה על הדברים החשובים בחיים (רמז – לא המילט). והיה גם איזה פורום של אקדמאים (אסור לי לספר כי זה פורום מחתרתי).

אבל תחושה של ריקנות גדולה. שקמים בבוקר ואין מה לכתוב ומה לתכנן. שפתאום עשיתי את מה שרציתי לעשות ואני לא יודע מה עוד אני רוצה אם בכלל. שהמילט עומד על כנו גם אחרי שהדוקטורט הוגש. כן, יש חרדה מהבודק האלמוני (ביחד עם אמונה עזה באיכות העילאית של המוצר העומד לבדיקה) אבל גם שאלה מה הלאה ומה עושים עם זה ולמה עשיתי את זה.

כמו שכתב פרויד וייחס לגאלנוס – post coitum omne animal triste est.

מעטים הפוסטים בהם מראש אפשר לחזות מראש שהכותב ייפול לכל מלכודת פוליטיקלי קורקט אפשרית, מעניינים של דימוי גוף ועד ענייני מגדר, ובכל אופן, בואו ננסה?

אז ככה – הבייקאוף וקרין גורן. דבר ראשון – ראיתי פרק אחד ולא אראה את השאר. למקור האנגלי (המשודר נדמה לי ב-BBC או בערוץ האוכל) אני מכור. ההבדל בין הגירסה הישראלית לזו הבריטית הוא כמובן כמו הבדל בין כוס תה אנגלית עם קיוקמבר סנדביץ' לבין מנה שווארמה. לא רק שהתכנית ארוכה פי שתיים ומספיקים חצי, מחלה מוכרת של התאמת פורמטים לישראליות הגרגרנית, לא רק שהאנדרסטייטמנט הבריטי הידוע שהוא שנותן לתכנית את קסמה נעלם לגמרי במעבר לישראל, אלא שפשוט העוגות נראות לא טעימות. המקור הבריטי משאיר אותי מרייר, רעב לפחמימות, ועם ריח של עוגות טריות. הגירסה הישראלית השאירה אותי אדיש. לו גם היו כל העוגות שנאפו שם מונחות לידי לא הייתי נוגע ולו באחת מהן. הן נראות מלאכותיות, לא טעימות, מתוקות מדי, לא מאתגרות. כאילו כולן נוצרו באותו פורמט לא מאוד מוצלח. ממש לא בא לי. לא נורא – כרגע אני צופה במקביל בשלוש עונות של ריאליטי בישול (הבייקאוף, המטבח המנצח 6 שאני רואה רק כדי ללמוד את התרבות והגיאוגרפיה של אוסטרליה, נשבע! ומשחקי השף) אפשר להוריד אחת.

אז קרין גורן. – שהופיעה כמנחה בגירסה הישראלית וספגה טוקבקים מעליבים ומשפילים שהתייחסו למשקלה. אגב, התגובה הכי נחמדה לעניין הייתה של אחת מחברות הפייסבוק שלי – 'קרין, תעשי לי עוגה!'

אז זה נורא לא בסדר שירדו עליה בטוקבקים ובפייסבוק. דבר ראשון – אין שום סיבה שאדם בשום משקל שהוא לא יופיע בפריים טיים טלוויזיוני. מבחינת דימוי הגוף יש פלוס אדיר שהצופים והצופות במיוחד בגילאים הרגישים, יראו אדם שלא מתבייש במשקל שלו, שגאה בגוף שלו, שחוגג את אורח החיים שלו.

כמובן שיש כבר כמה כאלה, והבולט ביניהם הוא כמובן מושיק רוט מ'משחקי השף'. גם רושפלד מ'מאסטרשף' סוחב איזה כרס קטנה. זה בא עם הג'וב. הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא שהם גברים. לאישה אפשר לעשות את הביוש הפומבי הזה. כי אישה צריכה להיות רזה. לגבר מותר לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה ואף אחד לא יגיד על זה כלום.

אז יצאנו נורא פוליטקלי קורקט ובסדר, הערונת אחרוננת לסיום כדי לקלקל את הטעם הטוב – בכל אופן יש קשר בין אפיה ומשקל גוף. 'בישול' באופן כללי יכול להיות בריא. יכול לכלול איזון בין אבות המזון, להיות מגוון, ובאופן עקרוני לא לשדר את השחיתות הדקדנטית שתכנית העוגות משדרת. אפיה זה דבר אחר. זה מבוסס פחמימות, וספציפית לגבי המתכונים שהופיעו בתכנית – כמויות של סוכר וחמאה שרק מלצפות בהן עולים קילו והעורקים נסתמים. נכון, יש שוני עקרוני. 'בישול' יכול להיות על פי חוש. אפייה היא מדע מדוייק של זמנים וכמויות. אבל זה עניין של פורמט טלוויזיוני. באופן עקרוני קשה לי לראות תכנית אפייה שמשדרת בריאות או איזון. כל העוגות שנאפו בתכנית שראיתי היו מתכונים עשירים בסוכרים ובחמאה (ובקצפת, ובאבקת סוכר ובשוקולד ומי יודע מה עוד). משקל הוא לא רק עניין של דימוי גוף. משקל הוא גם עניין של בריאות. מה לעשות שיש קשר בין צריכת סוכר ובין סוכרת, שבאותו יום הכריז עליה אירגון הבריאות העולמי כמגיפה בינלאומית. מה לעשות שיש קשר בין עורקים בריאים וכמויות החמאה שצורכים. זה לא עניין אסתטי. קרין היא לדעתי אישה מאוד אסתטית. צריך ואפשר לבוא ולהגיד – כל אחד, גבר או אישה, שצורך את מה שרוקחים שם בתכנית, צפוי לכך שיעלה במשקל. יש קשר ישיר בין איך שנראים ומה שאוכלים. אי אפשר למכור לעולם עוגות קצפת באבקת סוכר עם חמאה ושוקולד, ולהוריד לגמרי את שאלת המשקל העודף מהשולחן. אפשר להגיד – אפשר להגיד – 'אני חיה בגוף שלי ונהנית ממנו וטוב לי עם זה'. אבל זה משהו שחייבים לדון בו. נגדיר את זה אחרת – העלאת הנושא כשמדובר במגישת חדשות, מגישת תכנית אירוח, או אפילו מגישת תכנית בישול היא שילוב של גסות רוח ושוביניזם. כשמדובר בתכנית אפייה, יש מקום לדיון. יש מקום לבוא ולאמר – יש קשר בין מה שאת עושה ומה שאת מוכרת לצופים לבין איך שאת נראית, ואיך שהצופים ייראו. לא כדחקה על חשבון אישה שמנה. לא כאמירה שוביניסטית או מתנשאת. כחלק מהאחריות של הזכיין כלפי הצופים שלו.

כמובן שמתבקש ממתק של מאמא קאס או קארן קרפנטר, שני הקורבנות האיקוניים של אכילה לא מאוזנת. אבל אני מביא לכם את בובי בראון גואינ' דאון של זאפה מתוך האלבום הקלאסי "Have I offended someone?" שאסף את כל השירים הפוגעניים של פרנק זאפה לחבילה מושלמת אחת. העלבתי כאן מישהו? מקווה שלא.

הפוסט הזה מתחיל בקטע מוזיקלי. אפילו די ארוך. מי שמכיר את 'מותה הבודד של האטי קרול' מוזמן להגיע לגוף הפוסט. אז זה שיר של דילן, מ-1964, שמספר על רצח שאירע בבולטימור, מרילנד, כמה שבועות לפני שהוקלט השיר.

השיר מספר על בחור לבן צעיר בשם ויליאם זנזינגר, שהיה בן להורים עשירים ורבי השפעה, שבאירוע חברתי נוצץ היכה למוות משרתת שחורה במקל, ולאחר מכן נדון לשישה חודשי מאסר. אין ספק למי ששומע את השיר שהמדובר בעוול שאין דומה לו, ושזנזינגר יצא בעונש קל מאוד על עבירה חמורה רק בגלל הנסיבות – לבן עשיר שרצח 'סתם כי הרגיש כך' שחורה ענייה. דילן לא חוסך את שבטו מהשופט. אנסה את כוחי בתרגום –

כבוד בית המשפט בפטיש הלם / להראות שהחוק הוא שווה לכולם;

ושאת לשון הספרים לא ניתן להטות / וגם עשירים כפופים למרות;

ואם נתפסו על ידי השוטרים / אין בחוק עליונים ותחתונים;

הביט באדם שרצח בלי סיבה / רק כי הרגיש כך בלי אזהרה;

ובקול עמוק עטוף בגלימה / דיבר על עונש ועל כפרה;

ודן את זנזינגר לחצי שנה.

מקומם, נכון? אז זהו שיש כאן כמה בעיות. אחרת לא הייתי כותב את הפוסט הזה. זנזינגר לא היכה בהאטי קרול למוות. האירוע האמיתי, שהתרחש ב-9 בפברואר 1963, באירוע חברתי במרילנד, היה מאוד שונה מהטקסט הדילני. דילן עומד כמה פעמים על כך שהרצח היה באמצעות הכאה במקל. כך בשורה הפותחת – William Zanzinger killed poor Hattie Carrol With a cane that he twirled round his diamond ring finger. זה תיאור מוחשי עד כדי כך שניתן לראות את הסצינה אל מול העינים. כך גם בהמשך מספר פעמים (Got slain by a cane). האמת היא קצת שונה. זנזינגר הגיע לאירוע חברתי כשהוא מחופש לרקדן סטפס ועמו מקל צעצוע. במהלך האירוע שתה בכבדות, ואז תקף כמה אנשים במלון באמצעות המקל, וקילל אותם באופן גזעני וביניהם האטי קרול. קרול, שהייתה בת 51,  חזרה למטבח והתלוננה בפני חבריה שאינה מרגישה טוב. לאחר מכן אושפזה ומתה כעבור כמה שעות משבץ. שלושה שופטים במשפטו של זנזינגר קבעו כי סיבת המוות הייתה שבץ, שאולי אירע בשל ההתעללות שהתעלל בה זנזינגר ואולי לא.

הבאתי את עובדות המקרה בפני כמה עורכי דין פליליים (סוג של אדם שמסיבה לא ברורה נפוץ מאוד בסביבתי הקרובה) והם אמרו שלו היה זנזינגר נדון בישראל, סביר להניח שהאשמה בה היה נאשם היא 'תקיפה סתם', עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר. הבעייה העיקרית בתיק הזה היא כמובן קביעת הקשר הסיבתי בין ההכאה במקל ובין השבץ, אותו יש להוכיח מעבר לספק סביר, דבר שהוא כנראה בלתי אפשרי. אם נשלל הקשר הזה, לא ניתן להאשים בעבירת המתה. מה שיש לנו זה מכה עם מקל צעצוע, שלוותה בקללות גזעניות. העונש המתקבל ב'תקיפה סתם' לו היה העניין נדון בבית משפט בישראל, היה כנראה דומה מאוד לחצי השנה שישב זנזינגר בבולטימור.

אז? אין ספק שזנזינגר היה חרא של בנאדם. בשנות התשעים בילה עוד זמן מה במאסר לאחר שרימה דיירים עניים שחורים בבית דירות שהיה בבעלותו. אין לי גם ספק שדילן היה בטוח שהוא ממלא תפקיד חברתי חשוב ומייצג את הצדק עלי אדמות, צדק שחמק מהשופטים בבלטימור. רק יש בעייה קטנה – דילן מעוות את האמת. זנזינגר לא היכה בהאטי קרול למוות. במשך קרוב לארבעים שנה, עד מותו ב-2009, רדף השיר הזה את זנזינגר, שריצה את עונש המאסר שהוטל עליו, ויצא לחופשי כשהוא קורבן למסע שלילי שגרם לו להיות אחת הדמויות השנואות ביותר באמריקה. בית המשפט של דילן, בלי ראיות, בלי הליך הוגן, בלי זכות להישמע ולהיות מיוצג, דן את זנזינגר בהיעדרו, ושפט אותו למאסר עולם בכלא הבושה והנידוי החברתי. האלבום 'The Times They Are a-Changin מכר מיליוני עותקים, ונחשב לאחד הטובים והקלאסיים של דילן. השירים מושמעים עד היום ברדיו, ובהופעותיו של דילן, חמישים ושתיים שנים לאחר צאת האלבום.

דילן הוא לוחם. הוא ענק. מאבקים אחרים שנאבק היו הרואיים ממש, כמו המאבק נגד הרשעתו של רובין קרטר, 'ההוריקן'. אבל אסור להשאיר לדילן, ולדילנים, את זכות המילה האחרונה. אסור להאמין לדילן, ולדילנים, בלי לבדוק את העובדות. הדילנים לפעמים קצת מעוותים את העובדות, כי הם כל כך בטוחים שהם צודקים. יש לנו מנגנונים אחרים בשביל זה, כמו בית המשפט. בית המשפט שומע ראיות בצורה אובייקטיבית. בוב דילן לא אובייקטיבי ולא שומע ראיות. הוא מציג את העובדות איך שנוח לו. בוחר מה להכניס לפורמט המצומצם של שיר בן שלוש דקות, ומה להשמיט. באיזה קישוטים רטוריים להציג את הדברים. ולפעמים, אם עובדה קטנה לא ממש מסייעת לנרטיב, כמו זה שזנזינגר לא ממש הרג את האטי קרול עם מקל, אז אפשר פשוט לשקר. אל תאמינו לדילנים. תקשיבו להם. זה חשוב. לפעמים הם באמת מצליחים להאיר אמת שחמקה מהמערכות הממוסדות. אבל תזכרו שהם לא אחראים כלפי אף אחד, כותבים פחות או יותר מה שהם רוצים, ותפעילו את חוש הביקורת.

מלאכת כתיבת הדוקטורט עוד מעט והושלמה, ואני חושב למי להקדישו. את התזה הקדשתי לידידתי הטובה השופטת נסרין בשארה-כרייני ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים שבועות ספורים לפני שהגשתי את העבודה. על מנת שלא להשאיר מקום לפעולת עין הרע, מיהרתי להקדיש את הדוקטורט ולכרוך אותו כל עוד כל ידידי והיקרים לי שלמים ובריאים. הרבה הפכתי בשאלה מיהו שיפתח את הדוקטורט, ועמו ייפגש הקורא עוד לפני שייפגש עם הסולטאן עבד אל-מג'יד השני, ויליאם מונטגומרי ואט וז'אן בודן.

אבי סבתי, שלמה אלטר הלוי סגל היה דמות מיוחדת. כל ילדותי שמעתי מסבתי ומדודיה של אמי כי היה אחד מחברי נילי. התפקיד המדוייק שלו השתנה מסיפור לסיפור. סבתא סיפרה לי כי היה בקשר עם האוניה האנגלית. אחרים סיפרו שהיה עובר בכפרי הערבים, ואוסף ידיעות. הוא היה נפח במקצועו, אמן בפרזול סוסים, ואף המציא המצאה מיוחדת – תבנית מברזל בה היה יוצק סוכריות על מקל בדמות תרנגול שהיה סובב בכפרים ומוכר. דוד שלמה שהכיר אותו סיפר לי שהיה מעשן כרוני, לבוש בגלבייה, ודובר ערבית רהוטה.

כשהגעתי, ואני בוגר, למוזיאון נילי בזכרון יעקב, ציפיתי שאמצא פסל גדול בדמותו בכניסה, ולפחות לוח מתכת הקבוע בקיר המספר על עלילותיו הנועזות. לא היה פסל. לא היה שום אזכור בכתב. שום תמונה. כשפניתי לארכיון המוזיאון נאמר לי שבשריפה גדולה שהייתה שם בשנות החמישים נשרף עיקר הארכיון והסיכויים למצוא דבר מה הם קלושים.

או אז התחלתי להטיל ספק בסיפור, במיוחד שהוא נישא לאשתו השנייה (סיפור נישואיו הראשונים, והטרגדיה שבינו ובין בנו מנישואים אלו הוא סיפור אחר ויובא כאן אולי בפעם אחרת) בשנת 1919, וממנה נולדו לו כל ילדיו שהיו בחיים כשהייתי ילד. כל מי ששמע ממנו את סיפור נילי לא נוכח בשעת מעשה, אלא שמע זאת לאחר שהצד הנכון ניצח במלחמת העולם הראשונה. חיפושים רבים בארכיונים לא העלו דבר, והספק חלחל בלב.

והנה, ספר זכרונות של ברוך בן עזר (ראב) בשם שרה, על שרה אהרונסון ופרשת נילי שהועבר לדודה של אמי, יהודה, מאהוד בן עזר, העלה אוצר גדול. ברוך בן עזר, ממיסדי פתח תקווה, היה מקורב לאנשי נילי, ובמיוחד לשרה אהרונסון. וכך הוא כותב – (הסיטואציה היא כי שרה רוצה לצאת לטיול לילי לאור הירח, נשמה רומנטית. ראב קצת עייף) – "'לא איכפת לי, אני רוצה ליסוע…' מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – 'סגל, סגל, נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי, בבקשה מהר, מהר!' סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אלי ומסבירה כי האיצה בו כדי שהלבנה לא תברח.'לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש עד שסגל יחבוש את הסוסים. שמע – אתה תיקח את הרובה שלך איתך, וכן את הכאפיה והעקאל שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאיה החומה של אבשלום…"

הסצינה שהמ"פ מעיר בבעיטה את החימושניק כדי לצאת לטיול לאור הירח עם הפקידה הפלוגתית מוכרת היטב לכל חייל. עד כמה יצאה נפשי לאבי אבותי זה! וכן, הוא הסתובב שם בסביבה של נילי.

את ימיו האחרונים בילה בדלות הרעיונית והחומרית של שכונת מאה שערים. הוא חזר בתשובה, והתחרד. סבתי ספרה לי כי אסר עליה להצטרף ל'בני עקיבא' בשל החשש כי שם יש פעולות מעורבות לבנים ולבנות. היידיש, כך נדמה לי, החליפה את הערבית. לאחר מותו, ב-1941, התפרקה המשפחה. סבתי נישאה לאיש, ואחיה הקטנים נשלחו לבית היתומים דיסקין, עליו רצים סיפורי זוועה במשפחתי מזה שמונים שנה. הנה תמונה שצולמה בסמוך לפטירתו. הוא כמובן אינו מופיע בה אלא סבתי, היא בתו, ואחיה, רוב המופיעים בתמונה כבר אינם בין החיים.

נקודת הכובד ההיסטורית והרעיונית של הדוקטורט הוא הרגע אותו אני מכנה 'הבין אימפריאלי' בו נכנס אלנבי דרך שער יפו אל העיר העתיקה בירושלים. האם היה אלתר עד לאירוע זה? אירוע שהיה לו חלק ולו קטן בהבאתו לעולם? משהו מרוחו נמצא בין השורות.

הרבה דברים לא אדע עליו. כיצד נראה? מכיוון שאם סבתי הייתה בעלת מאפיינים חיצוניים ייחודיים שאף אחד מהם לא עבר לילדיה, אני יכול לנחש כי היה דומה לבניו שכולם, כך דומה, נוצקו מתבנית אחת. גם מסע חייו, מסימטאות טבריה של היישוב הישן שם היה סבו הרב האשכנזי בשנים שלאחר הרעש הגדול ב-1837, אל זכרון יעקב, ומשם לירושלים, ובחזרה ליישוב הישן ואורחותיו, מסע שהביא לעולם שישה ילדים משתי נשים, על המסע הזה לא אדע דבר. כמו שלד של יצור פרהיסטורי שנותרו ממנו אך חוליות, שיניים, ושבריר של עצם הירך, נותר לי רק לדמיין את הענק המיתולוגי, הגדול מהחיים, שפעל פעם ואיננו עוד.

מצבתו נמצאת היום בהר הזיתים, לצד בנו יוסף שנפטר ממחלה לפניו. מצבה של עניים, מאבן ולא משיש. בתקופת הכיבוש הירדני, כשנעקרו מצבות שיש רבות, נותרה מצבתו מצבה יחידה שלא הושחתה בטווח של עשרות מטרים. ביום שישי, כשתעלה המשפחה אל הר הזיתים לבקר את האבות הרבים הקבורים שם, אומר תהילים אף לזכרו.

הדוקטורט מוקדש, אם כן, לשלמה אלתר הלוי סגל, נתין עות'מאני, חולם ולוחם.