כל עפולה דודו מעפולה

הכותרת הזו נשמעת כמו איזה ניסוח נורא מתוחכם, נכון? משהו נוסח הפרדוקס של ראסל שהאם הקטלוג של כל הקבוצות שכוללות את עצמן צריך לכלול את עצמו. ובאמת אם מנתחים את המשפט הזה (לא מבחינה תחבירית. הוא לא תקין מבחינה תחבירית. אין שום דרך להפוך אותו לתקין מבחינה תחבירית. הוא לא אומר כלום. אנומליה פרגמטית) אז יש כאן איזה אמירה תיאולוגית כמעט על איזו מהות דודואית עפולאית שניתן לייחס אותה לכל מונאדה לייבניציאנית קנטיאנית שנמצאת באותו מרחב מטאפיסי / ממשי / וירטואלי הקרוי 'עפולה'. אז זהו שלא.

דודו הוא מתמודד באח הגדול וכל עפולאי באשר הוא מתבקש להצביע לו, וגם כל עפולה מלאה שלטים שהניחה העירייה עם הניסוח הזה, העילג משהו, רומזת שמי שאינו מצביע לדודו מעפולה אינו עפולאי.

סך הכל עולם הריאליטי הוא די מאוס, והוא הביא עלינו את הדונלד טראמפ, שזה סכנה עולמית ברמה של האנטיכריסט, ואלוהים ירחם עלינו אם זה יהיה נשיא ארצות הברית. אם מישהו נורא רוצה להשקיע בריאליטי אז הוא צריך לצפות גם בהישרדות (שני פרקים של שעתיים ועשרים כל שבוע) והאח הגדול (שידורים עשרים וארבע שעות ביממה) והדבר הזה שבוחרים זמר ואחרי כן אף אחד לא זוכר מיהו (לא יודע איפה זה משודר ומתי). וזה די נטל אם רוצים גם לנהל למשל חיי משפחה תקינים, או שהמוח לא יירקב לגמרי. אני אישית ויתרתי על שלושתם לטובת התכניות האלה בערוץ ההיסטוריה שקונים ומוכרים גרוטאות, אבל זו ההעדפה שלי וקשה לי להסביר אותה, ובקטע של באמת רלטיביזם תרבותי אין לי יכולת לנמק במה זה עדיף על זה (חוץ מזה שאת הגרוטאות מוכרים וקונים באשקרה חצי שעה והאח הגדול וההישרדות זה מינימום שעתיים) אז בכל אופן יש לזה בטח מיליונת'לפים צופים וכנראה שנורא חשוב שהזוכה של האח הגדול יהיה מעפולה.

זה משהו שלא הבנתי אף פעם. מי שזוכה במאסטר שף יודע לבשל, ומי שזוכה בכוכב נולד או איך שלא קוראים לזה היום יודע לשיר והזוכה בהישרדות יודע להדליק אש ולשרוד על אי בודד ולאכול ג'וקים או עיניים של פרות או מה שמסדרת שם ההפקה. מה יודע מי שזוכה באח הגדול?

מה אומר על תושבי עפולה שהזוכה באח הגדול הוא מעפולה? שהחינוך העפולאי משובח? שהעפולאים יודעים לכבוש לבבות? האם הוא 'רגיש' ו'אותנטי' יותר מאחרים וכך גם העפולאים? אותנטי, במובן של אידיאל הפרא האציל של רוסו? אדם שהולך עם האמת של עצמו, וכך גם כל העפולאים? רגישים, אותנטים? האם הכוונה ב'כל עפולה דודו מעפולה' הוא שכל העפולאים הם כדודו מעפולה?

אני לא סך הכל. לא רגיש. לא אותנטי. ובסך הכל עפולאי מאז שסבי נסחף לחופי הכרך הגדול בחיפושו אחר טחנת הקמח של קרמרמן שם שימש אחיינו כמנהל חשבונות, בשנת 1937. אבל אני מבין למה ראש העיר רוצה להשקיע בתדמית. וסך הכל יהיה ממש טוב לגאווה של העיר אם דודו מעפולה יזכה, וזה מצדיק את התקציב שהוצא לפירסום השלטים 'כל עפולה דודו מעפולה'.

אז זהו שאני לא ממש סגור על זה כי כאילו יש לעפולה בעייה תדמיתית מסויימת שנובעת מזה שלאחרונה היא עולה לכותרות בקטע של האנשים האלה שלא רוצים לגור עם ערבים, והערבים שזכו במכרז. והמון אנשים שמחוץ לעפולה שיודעים שאני עפולאי (סוג של. לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.) שואלים אותי על הקטע הזה ונורא דואגים. וגם קצת מזלזלים. באמת. סך הכל גם לראש העיר זה מלכודת. אם הוא ידבר נגד זה ויגיד שכאילו זה בסדר שיהיו בעפולה תושבים ערבים, אז העפולאים לא יצביעו בעדו. מצד שני לבוא ממש ולהגיד שלא רוצים ערבים בעפולה… לא נעים. אז ככה מנסים ללכת בין הטיפות.

לא שזה מצליח. לפני כמה זמן היה חנוכה של היכל התרבות שעבר שיפוץ, והוציאו המון הזמנות והביאו את דני רובס שסך הכל אמנם שיאו מאחוריו אבל בכל אופן איך הוא שר וכל זה, וגם שלמה גרוניך שאין טענות ואל נא תלך מעמי דודי ומאוד מכובד. ופתאום במקום לחגוג ולשמוע את הזמרים הבאמת מכובדים, ולשתות את הקוקטיילים וליהנות מתאורת נורות הלדים המאממת, עומדים אנשים וצועקים ומניפים שלטים שרוצים צביון יהודי והחגיגה התקלקלה.

אז יש לי רעיון. כי כאילו גם אם יזכה דודו מעפולה אני לא ממש סגור שזה יעשה טוב לעפולאים ולתדמית שלהם. כי מי זוכר מאיפה מגיע כל זוכה מהאח הגדול? מי זוכר מי זכה בעונה הקודמת ומאיפה הגיע? אז היחס בין השקעה לתמורה בשלטי החוצות הוא ספקולטיבי משהו. אז יש לי רעיון ממש פיצוץ. שראש העיר של עפולה יחסוך את הכסף על השקלים ועל האסמסים (ככה מצביעים?) ויעשה מין אסיפה כזאת שיזמין את החבר'ה הערבים שזכו במכרז לגור בשכונה בעפולה, ויסביר יפה מאוד שעפולה היא עיר המקדמת בברכה כל אזרח שרוצה לגור בה, ושלא מבדילים בין יהודי וערבי, ויש מקום לכולם. וזה יעשה יופי של יחסי ציבור ולא צריך להשקיע אפילו שקל.

אבל זה לא יקרה. זה לא הבון טון, הצייטגייסט. אנחנו יותר בקטע אחר בישראל 2016 ובטח בעפולה 2016.

סך הכל אני לא אומר שלא צריך להצביע בעד דודו מעפולה, כי אין לו קשר לכל העניין הזה והוא נורא רוצה לזכות באח הגדול ולקבל את הפרס ואולי גם תכנית בערוץ 24 או משהו כזה ואני מפרגן לו כי סך הכל גם אני עפולאי אותנטי ורגיש עמוק עמוק בלב השחור שלי. זה לא שאני אצביע לו, כי אני לא רוצה לבזבז על זה את החצי שקל על האסמאס ומספיק לי מה שראש העיר בזבז על שלטי החוצות, אבל אני בהחלט מפרגן. אז סיימנו בצורה חיובית ומפרגנת ואפשר לסיים עם ממתק.

מי שחושב שנפטרנו מווילי דיקסון אז הוא טועה. זה הספונפול שהוא כתב להאולינ' וולף מתי שהוא בשנות השישים. יש בזה איזה תובנה שנוגעת באופן עקיף לאח הגדול. או שלא. תעשו חיים ותצביעו לדודו מעפולה. למה לא?

מודעות פרסומת

הוועדה לאינטראקציה עם הציבור הישראלי

כחלק ממאמצי הבלתי נלאים ליצור בגליל מרחב ד'אהריסטי נקי משנאה ומאלימות אני חבר – בעוונותי לא מאוד פעיל – בגוף שנקרא 'פורום העשרה' שיוזם תכניות פעולה משותפות לתושבי משגב ולתושבי סח'נין. אתמול כינסנו ערב עם משלחת של הרשות הפלסטינית שיצרה קשר עם דובי אביגור, והגיעה ממש אלינו למשגב. למשגב? לא ממש. המקום המקורי של הכינוס היה ברקפת, אך כיומיים לפני הכינוס התבקשתי לפרסם רילוקיישן להיכל התרבות החדש בסח'נין. אני יכול רק לדמיין את מסכת הלחצים, האיומים וההפחדות שהביאו למהלך הזה. או שלא. תושבי רקפת הם בין ידידי הטובים, ואיני יכול לשער בנפשי שאנשים כה חביבים יאסרו על קיום אירוע הקורא לשלום ותומך בשלום במועדון שלהם. בטח היה שם משהו דחוף יותר לעשות כמו חוג זומבה או פגישת חירום של שומרי משקל.

בכל אופן, הגעתי להיכל התרבות בסח'נין שזה מבנה פיס ליד המסגד החדש (המואר בלילה באור יקרות כחול וירוק!) והופתעתי למצוא נוכחות סולידית של למעלה מחמישים איש, רובם יהודים, תושבי משגב, שבאו לשמוע את נציגי הרשות. על אף העובדה המדכדכת שהכרתי כל אחד ואחד מהנוכחים ממיליון פעילויות קודמות, לא התממש תסריט ה-יש יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל – והאולם היה ממש מלא.

הדוברים – ארבעה. הבכיר מביניהם היה השר הפלסטיני לשעבר לענייני אסירים אשרף אל עג'רמי. עמו הגיע אדם מנומס ולבוש חליפה שהוצג כסעיד חמאד שגריר פלסטין בקנדה (ואכן דבר אנגלית מעולה, אך לא מילה אחת בעברית כל הערב) צעיר בשם בשאר עיראקי ואדם כריזמטי הדובר עברית רהוטה ונהדרת – זיאד דרוויש כמדומני אחיינו של המשורר מחמוד דרוויש. בתמונה – מימין לשמאל – הרב החילוני דובי אביגור מרקפת, איש 'פורום העשרה', השר לשעבר אל עג'רמי, זיאד דרוויש (עומד) בשאר עיראקי (עומד על הבמה) ד"ר גזאל אבו ריא מסח'נין, איש פורום העשרה, השגריר חמאד. עד מהרה התברר שהם חברי גוף שנקרא 'הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית', שמטרתו להיפגש עם ישראלים, לשמוע ולהשמיע.

P3

את הערב פתח זיאד דרוויש בהרצאה בעברית אקדמית מעולה, ללא מבטא (הבנת, ענת ברקו?). לאחר שהתנצל על האיחור הקל בשל העיכובים שעוכבה המשלחת במחסומים, התחיל בשיחה שבעקבותיה נתן מצגת קצרה של כעשר דקות שכללה נרטיב מעניין מאוד של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

P2הנרטיב שהוצג במצגת היה פתיח ראוי לערב. הוא לא היה מתלהם, היה מאוד מתון, ורחוק מאוד מהאמת ההיסטורית כפי שהיא מוכרת לי. התמונה שצויירה הראתה חיים שלווים של יהודים וערבים בצוותא בפלסטין המנדטורית, שנקטעו על ידי הנכבה ב-1948, ומאז רצף של יזמות שלום פלסטיניות החל מהקריאה האש"פית למדינה דמוקרטית דו לאומית ב-1969 וכלה ביזמת השלום הסעודית ב-2002. שמחתי שזו הדרך בה מציגים אורחינו את עצמם, כי אותה מצגת עצמה (וכבר ראיתי גרועות יותר, אצל אירגונים ישראליים ויהודיים מצד שמאל של המפה) הייתה יכולה להיות שרשרת שקופיות של אלימות, יאוש והטחת אשמה. זה לא היה שם, ובאופן כללי זה לא היה בערב.

לאחר המצגת עלו שאלות ותשובות. מכיוון שהנוכחים היו – לא ניתן להכחיש – מהצד השמאלי המאוד מאוד עמוק של המפה, היו הרבה שאלות נוסח 'למה אתם לא עושים מספיק כדי להציל את האסיר מוחמד אל קיק' (איש הג'יהאד האיסלאמי השובת רעב בבית החולים 'העמק' בעפולה במעצר מנהלי, חרפה בפני עצמה) או 'למה אתם משתפים פעולה עם סיורים של צה"ל בעריכם'. חלק מהקהל ניצל את הבמה – שוב מחלה של השמאל באשר הוא – לנאומים מאוד ארוכים שנועדו להסביר לנוכחים ולאורחים את השקפת העולם שלהם עצמם. אבל היו גם רגעים אחרים. אמירם גולדין, אמיץ וחד כתמיד, קם ודיבר על שכול ופחד. אישה מוסלמית מבעיינה בשם עאליה דרשה נוכחות רבה יותר של נשים ושאלה מדוע אין המשלחת הפלסטינית כוללת נשים.

השיחה ארכה כשעתיים. המסר הכללי היה 'יש פרטנר'. לטענתם בז'נבה, וביזמת השלום הסעודית, יש פתרון מוסכם ראוי וברור, שמדינת ישראל מעולם לא הביעה עליו את דעתה באופן רשמי, לא אמרה כן, ולא אמרה לא. לעומת זאת אבו מאזן אומר כן שוב ושוב. ברגע שיקום בצד הישראלי האדם שיאמר 'כן', כי אז הכל ייפתר, ונחיה ביחד בשתי מדינות לשני עמים, בגבולות 1967 תוך חילופי שטחים, כמובן עם פתרון ראוי – אחד מחמישה שהועלו בימי אולמרט וברק, לבעיית הפליטים.

אשרי המאמין! אמרתי למשלחת (כשהגיע תורי לשאול) שלו היינו שם אך אנחנו והם, היה העניין נגמר ברבע שעה. העולם שבחוץ מורכב יותר ואכזרי יותר. זה לא רק ביבי האיש הרע. זה שתי חברות – הישראלית והפלסטינית – הלוקות שתיהן במגיפה של שנאה ואלימות. זו מציאות של כיבוש המגיעה כבר לשנתה החמישים. וכמובן מלחמה אזורית נחמדת המתנהלת לא רחוק מאיתנו, מלחמת הכל בכל המאכלת ודורשת חיי אדם בכל המרחב שמסביבנו. מהבחינה הזו הרגשתי כל הערב מנותק מהמציאות. האנשים הללו היו כל כך נחמדים, דורשי שלום וסימפטיים. העברית שלהם מושלמת. המסרים כאילו הותאמו במיוחד לרצונותי כישראלי, להשקיט חששותי כישראלי, ולעשות לי טוב ונעים. כאילו אין בחוץ אנשים הדוקרים בסכינים אנשים אחרים. אנשים היורים באחרים. כיבוש. מלחמה.

את הערב סיימו בהזמנתנו לרמאללה. למה לא? שנהיה הוועדה לאינטראקציה עם החברה הפלסטינית. רמאללה! עד כמה זו ודאי השתנתה מהיום שהסתובבתי בה, חמוש בקסדה רובה ואלה, וניסיתי לדכא את האינתיפאדה הראשונה. לא הצלחתי, דרך אגב. רמאללה, בה החיים, כך אמרו אורחי, מנסים להיות נורמליים למרות הכיבוש. רמאללה זו חדרה לחיי, דרך אגב, ביותר מדרך אחת. לפני כמה ימים יצר איתי קשר עורך הירחון הרמלתי קדאיית איסראלייה -מחקרים ישראליים – ששיך לגוף שנקרא MADAR, מרכז לחקר ישראל, מכון מחקר שיושב ברמאללה, וביקש ממני לכתוב מאמר מסגרת לגיליון שהם מוציאים על שיטת המילט. הצצתי קצת בגיליונות העבר שלהם. הגיליון כתוב בערבית אמנם אבל הבנתי שהנושא של הגיליון מס' 60 למשל הוא ספרות ישראלית, ובין הכותבים זיהיתי שמות מוכרים כאריק גלסנר ואנטון שמאס. לא רע. אמורים לשלם גם אלף שקל, ועמדתי בקשר מיילים עם מנהלת חשבונות ברמאללה ששמה לינה ח'לייפה. היה לי נחמד מאוד שכשמישהו שואל את עצמו ברמאללה מהו המילט הישראלי, מרימים אלי טלפון. למרות שאני יכול להרגיע ולומר שעורך העיתון הוא ד'ר ראיף זרייק שמלמד באוניברסיטת חיפה, והוא שמע עלי מדר' עידו שחר, שהוא אחד האנשים שמכירים את המחקר שלי הכי טוב. כשהגיליון יצא לאור אתן כאן לינק, לטובת קוראי הערבית שבינינו.

אז? אז לא ממש השתכנעתי בפתרון המדיני העומד מאחורי הדלת. לא השתכנעתי שהשלום קרוב, ואם רק נניח לכיבוש ונקבל את פתרון שתי המדינות לשני העמים על בסיס גבולות 67 עם חילופי גבול ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים, אז יהיה כאן גן עדן של סבבה אגוזים. מה שכן, שבתי והבנתי שבצד השני יש אנשים הרוצים שלום לא פחות ממני, ואינם מפחדים להגיע אלי כדי לספר לי על זה. זה טוב. וזה מעורר תקווה. ואפשר לבלות גם ערב נחמד ביחד. אני מניח שהם חזרו לבתיהם הנמצאים מאחורי מחסומים וחומות תחת כיבוש (חוץ מבטח השגריר לקנדה! זו משרה שהייתי רוצה, אם אך תתפנה) ואני ליישובי המוקף גדר גבוהה ובו שער צהוב הנועד למנוע ממי שלוקה בהיעדרה של זיקה ציונית ויהודית את הכניסה ליישוב, כשם שתושביו הטובים של היישוב רקפת מנעו מהמשלחת את הכניסה ליישובם. ובצדק! מי רוצה לשמוע על שלום? עכשיו דוקרים ויורים, ובקיץ בטח סיבוב נוסף. הרולטה מסתובבת אם זה יהיה בצפון או בדרום. כשתגיע עת הקזת הדם השנתית אזכור את הבאים לבקרני ואקווה שיום יבוא ואנשים הרוצים לדבר שלום ישלטו, והמלחמה תהיה אך חזון עוועים מטורף, נחלתו של מיעוט מושמץ, כשם שהשלום הוא היום.

הידד לרבנות!

בשבוע האחרון הפייסבוק התמלא בתמונות של בחור סימפטי וחובש כיפה ולצידן טקסט של הרבנות הראשית המסביר כי הבחור, ד"ר עודד גז, הוא סרבן גט, ולפיכך יש להחרימו. התגובות התחלקו לשני גורמים – לאנשים ונשים שבאמת הפיצו את הפוסט על מנת לעודד את הד"ר הטוב לעשות מעשה וליתן גט לאשתו, בדרך של אם בית דין רבני לא עוזר, בית הדין של הפייסבוק הגוזר את עונש השיימינג שכמותו לא היה בימי התלמוד, אולי יעזור. בפיד שלי היו אלו בעיקר פמיניסטית דתיות, טיפוס אנושי מאוד רווח בין חברות וחברי הפייסבוק שלי מסיבה שעד היום אינה ברורה לי. אחרים יצאו בשצף קצף נגד מוסד הנישואים הדתיים, נגד הרבנות, וטענו בעוז כי זהו שורש כל רע, ושהבעייה היא הכפיפות לשירותי הגוף המסואב הזה בנישואים וגירושים.

אז ככה. מתמונתו של הבעל אני מניח שהזוג שייך למגזר הדתי לאומי. החבר'ה האלה לא מתחתנים ברבנות כי מישהו מכריח אותם, אלא כי הם באמת מאמינים שזה המקום בשבילם להתחתן בו. זה שהם חושבים שזה גם המקום בשבילי להתחתן בו זה כבר סיפור אחר וויכוח אחר. כך שהגעתו של הזוג למקום הייתה מבחירה. ולכן גם דרך היציאה שלהם מהקשר היא מבחירה דרך הרבנות. ולכן הבעייה כאן היא לא עם הרבנות. הרבנות כאן דווקא בסדר.

אומר את זה בצורה הרבה יותר ברורה – הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה בעצם ההחמרות האלה בנישואים וגירושים. למה הרבנים עושים כאלה חיים קשים, מקפידים על קלה כחמורה, ולמה הציבור שלהם משחק את המשחק הזה ולא מעיף אותם לעזאזל? הרי הציבור הדתי לאומי, תגידו עליו מה שתגידו, הוא ציבור מאוד מודרני בדברים מסויימים. לא חי בגטו המחשבתי של הציבור החרדי. התשובה שלי שהגעתי אליה אחרי המון שיחות ומחשבה היא חד משמעית – הם באמת באמת מאמינים שאם כתוצאה מפעילות של בית הדין יבוא לעולם ממזר זהו חטא נוראי שלא ניתן לכפרה. גם הרבנים וגם בני הזוג מאמינים באמת ובתמים שלפעילות בית הדין יש ממד מטאפיזי שהוא מעבר להכרעה המאוד אנושית בסכסוך בין בני זוג שנישואיהם לא עלו יפה, ושאם הם עושים משהו לא נכון הם חוטאים ומחטיאים ומביאים לעולם שיקוץ שאסור לו לבוא לעולם.

אני לא מזלזל באמונה הזו, כשם שאיני מזלזל בשום אמונה. מי שמאמין ובוחר להכפיף עצמו מרצון לסט של כללים ותוצאות אפשריות שנובעים מהאמונה הזו, יש לי את כל הכבוד כלפיו. הגב' גז מסורבת הגט יכולה להלכה לחיות חיים שלמים ומלאים גם בלי לקבל את הגט, ולו הייתה חילונית הייתה מן הסתם עושה כן. אבל היא לא חילונית, היא דתייה, ואינה יכולה להמשיך בחיים, מבחינתה, בלי שבעלה ייתן לה גט. אז כאן צריך בית הדין לתת יד כמה שאפשר, אבל גם הוא לא יכול להגמיש את הכללים. יש כללים ברורים מאוד, הלכתיים, מתי ניתן לתת פסק דין של גירושין, והם חייבים מבחינתם לעמוד בהם.

שוב – צריך להפריד בין השאלה הזו לבין השאלה האם צריך לכפות גם על הציבור החילוני הרוצה לנהל את חיי האישות שלו ללא הממד המטאפיזי ואינו חושש מייצורם ובואם לעולם של ממזרים את הכללים האלה. כאן אני חושב שהתשובה די ברורה, לפחות לקוראי הבלוג הזה. אבל האמירה 'תכבדו את הדרך בה אני בוחר לנהל את חיי האישות שלי' צריכה ללכת לשני הכיוונים. אני צריך גם לכבד את אלו שרוצים לחיות לפי הכללים האלה. ולכן טוב עשתה הרבנות שהשתמשה בכלי המודרני של הפייסבוק לצורך אליו שימשו בעבר כתלי הבתים בשכונות החרדיות. השיימינג בפייסבוק יעיל ומהיר יותר מהשיימינג בפשקוויל, כנראה.

מה שכן, לא הכל סבבה אגוזים ברבנות. זה גוף דוחה, מגעיל, ארכאי ומסואב. צריך לתת להם אפשרות להשתפר ולשנות, וצריך לתת להם את הכלים לעזור לסרבניות גט במסגרת כללי המשחק. בעבר, כשעונש המלקות היה נהוג, הדברים היו קצת יותר פשוטים. כמו שכתב הרמב"ם – "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר." אי אפשר לקחת מבית הדין הרבני את עונש המלקות, ואחרי כן להתלונן שהמדובר במוסד לא יעיל. זה כנראה פיצ'ר הכרחי של המערכת, וככל שאני חושב יותר על סרבני גט, כך אני תוהה יותר ויותר אם אין מקום לאיזה גירסה מודרנית שלו – בפיקוח רופא וכאלה. במדינה שמאפשרת לשירות הביטחון הכללי שלה עינויים, לתת סמכות למלקות לבית דין רבני בנסיבות האלה זה לא איזה צעד יוצא דופן. וביני לבינכם – שיימינג באינטרנט כנראה כואב יותר.

אבל גם מי שנפשו סולדת מעונש המלקות צריך לחשוב איך לתת לרבנים את האפשרות לפתור את בעיית סרבנות הגט. יש דווקא כמה דרכים שמדברים עליהם, שאם תהיינה שגורות יותר, אז הבעייה תהיה כנראה קטנה פחות. אז כך, למשל, לדעתי אסור לזוג להתחתן בלי 'הסכם לכבוד הדדי' שפחות או יותר הופך סרבנות גט למאוד בלתי כדאית מבחינה כלכלית. הדף שאני מפנה הוא של ארגון 'קולך' שמקדם מאוד את הפתרון הזה, וגם נשען על בסיס הלכתי מוצק. יש רבנים שאוהבים את זה יותר, ויש רבנים שאוהבים את זה פחות, אבל כמה שההסכם הזה יהיה שגור יותר בבתי הדין הרבניים, ויגיעו יותר זוגות שיבקשו לאכוף אותו, ככה יהיה עוד כלי לגיטימי ועובד לבית הדין למנוע סרבנות גט.

וכן – שיימינג בפייסבוק. הרבנות הגיעה למאה ה-21 וזה סבבה. זה ממש נהדר. ומסתבר שזה אשקרה עובד כי הבחור עתר לבג"צ נגד זה. הו – מי יתנני שופט בהרכב שידון בעתירה! ד"ר תומר פרסיקו כתב – "אין לי שום סימפטיה למי שמתעלל באשתו, אבל האם אף אחד לא שם למחזה הגרוטסקה שהמהלך הזה מעלה? מיילא שההלכה האורתודוקסית עדיין לא מצאה שיטה להתיר אישה מנישואים ללא הסכמת בעלה, זאת היתה יכולה להישאר הבעיה של מי שבוחר להתחתן כך. אבל שרשות ממלכתית במדינה מודרנית מגיעה למצב שאין לה שום מוצא אלא לפנות לציבור כדי לערוך שיימינג קולקטיבי על אדם פרטי? זה הפתרון שלכם?" למה גרוטסקה? במה זה נבדל ממשטרת ישראל המעלה באופן שגור לפייסבוק תמונות של נעדרים? גם זו רשות ממלכתית במדינה מודרנית המבינה את הכוח העצום של המדיום הזה ומשתמשת בו לצרכיה. להיפך. שיפתחו דף ובו פוסט יומי עם תמונות של סרבני גט ונראה כמה זמן הם יחזיקו מעמד בסרבנותם. אני אישית מתחייב לשתף את כל התכנים של הדף הזה.

ממתק? זה כב' האדמו"ר חצקעל רבינוביץ' זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א המכונה בפי הגויים לו ריד, שכנראה הבין משהו בפירוק של קשרים, וזה אחד מהשירים היפים יותר שאני מכיר שגבר כתב לאישה שנמאסה עליו. כך צריך לפרק קשר. תן לה גט וכתוב עליה שיר –

The Ozone lair has no Ozone anymore, and you're gonna leave me for the guy next door? I'm sick of you!

סלוקי

לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.

יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור  והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.

לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.

בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.

אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.

אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –

מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.

בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.

אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.

ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –

 … All you ever gotta do is be a good man one time to one woman

פלשתינה – א"י

אני מאוד אוהב להחליף 'תמונת נושא' ו'תמונת פרופיל' בפייסבוק. לאחרונה עברה העיזה באר מהמשכן הזמני העשוי מעץ, שהיה בלתי אפשרי להפעיל בחורף, למשכן חדש בבית הכנסת הישן. אז עשינו פתיחה חגיגית, ולכבוד זה שיניתי את 'תמונת הנושא שלי' לאיזה פירסומת לעיזה (עזר. באו ארבעים אנשים לערב הפתיחה. היה גם יומולדת של ש'. נורא שמח) והיום כשזה נגמר והעיזה שוב פתוח שיניתי חזרה.

האמת אם אני כותב כאן כבר אחד הדברים המגעילים בחיים שלי שעשיתי זה להעביר את העיזה לפאב החורף אחרי שהצריף היה סגור משהו כמו שלושה חודשים. בית שימוש לעכברים, בחיי! אני באמת לא מבין את זה. חרא של עכברים בכל מקום. מרימים כוס, ומתחתיה יש. איך זה נכנס לשם? ובתוך המקרר. שלא לדבר על התכולה. אנשים פשוט זרקו לשם כל מיני דברים שכבר לא היו כל כך מזוהים. זה מזכיר לי שכשהייתי צעיר ויפה ובן 17 בקיץ שלפני הגיוס עבדתי במושב בערבה בתור גנן בגן ילדים בחופשה. הייתי שם עם אורית ב'י' ועם שאהבה נפשי דאז, ועם עוד מישהי, וסידרו לנו איזה בית שעמד שם ריק. מסתבר שחודשיים לפני כן בעל הבית נורא התעצבן על הבעלת בית והיכה אותה בפטיש בראש בארוחת הבוקר, וכשהגענו לשם אז ארוחת הבוקר עוד הייתה על השולחן. אז את העיזה העברתי ביחד עם חני ועם שאהבה נפשי דהיום, ואשקרה היה לי חתיכת דז'ה וו מהסרטים, למרות שאת העיזה העברנו בקור המקפיא של אשחר בפברואר, והחוויה הקודמת התרחשה בערבה ביולי וזה סרט לגמרי אחר.

ולעייננו. אז אחרי שכאילו הייתה הפתיחה החגיגית וזה, החלפתי את התמונת נושא לתמונת הנושא הרגילה שלי שהיא בעצם זה –

TANZIMAT

טוב. התמונה הזו אומרת לי המון המון דברים על עצמי ועל הדוקטורט שלי. על העיסוק שלי בפסיקה עתיקה ובהיסטוריה של המשפט וכל זה. וזה החזיק מעמד כתמונת הנושא שלי כמה וכמה חודשים אם לא יותר, ואף אחד לא אמר כלום. אבל עכשיו כשהעליתי את זה שוב זה הקפיץ את זה, ורצה הגורל שזה קרה בסוף השבוע ובו הדוקטור הטובה עינת ברקו קישקשה את השטות שלה על הפלסטינים ( דוקטור לקרימינולוגיה! כי סך הכל הקרימינולוגיה ממש מסמיכה בנאדם לקבוע כל מיני דברים בהיסטוריה ובמדע המדינה כמו להעלות את התמיהה אם אין פ' בערבית אז איך זה שיש פלסטינים?).

אז פתאום העלאת התמונה התמימה הזו נראתה כמו איזה אמירה פוליטית נועזת, אוונגרדית. המטורף השמאלן הזה ממש העלה תמונה שיש בה את המילה האסורה! וכך גם הייתה ההתכתבות הדי מוזרה בפייסבוק על הרקע של התמונה, שבה אני מנסה להסביר שזה כאילו הדבר הכי תמים בעולם, ולא התרסה כנגד היהדות, הציונות, הסדר הנכון של הדברים, אם תרצו ושרה נתניהו. שוין.

אז זה לא אמירה פוליטית מתריסה. זה חלק מההיסטוריה. באמת! פעם למקום הזה קראו ככה. לא יעזור בית דין. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, בערבית זה היה ממש הרבה יותר גרוע, כי בערבית השם הרשמי של הטריטוריה שניתנה תחת חסות מנדט בריטי על ידי חבר הלאומים ב-1922 היה ממש כאילו הדבר הנוראי עצמו – فلسطين.

אז הרגשתי לרגע שאני במין עולם מצחיק כזה של 1984 שבו כאילו אמירת העובדה הטריוויאלית ההיסטורית הכי פשוטה היא משהו אמיץ ואוונגרדי, התרסה נגד האח הגדול וכל זה. שהעיסוק בעבר הוא בעצם חתרנות. כי אפשר ממש לגלות דברים שהם נגד כאילו הגירסה הרשמית. ואין את האנשים הטובים במיניסטריון האמת שישתלו את העובדות הנכונות במקומות הנכונים. ואעמוד לבדי, עירום בכיכר העיר ואצעק – פלשתינה! וההרגשה הזו לא חלפה. חי ד'אהר! אלוהים יודע אם איזה קרימינולוג אחר או קרימינל אחר מהליכוד – האמת היא שבליכוד ובכלל בקואליציה לד"ר לקרימינולוגיה יש ימבה עבודה – לא יתחיל לדבר על ד'אהר ואלוהים יודע איזה סוג של שמאלן עוכר ישראל ייראה מי שעוסק בענייניו. לא אבל ברצינות. האנשים האלה לא מפחדים להחזיק עם שלם תחת כיבוש, לא מפחדים ממלחמת נצח, מטרור יחידים ואלוהים יודע מה. אבל הם מפחדים ממילה אחת קטנה. מצחיק. עצוב. מפחיד. לאי'ודע. קחו אותי החוצה ותירו בי על שכתבתי את המילה فلسطين. אם לא אמות מצחוק קודם לכן.

ממתק? נכון שלא נמאס לכם מווילי דיקסון? עקרונית לי לא נמאס, וזה ייקח לי עוד יום יומיים אז תסבלו בסבלנות. אז הינה ההוצ'י קוצ'י מן. בשעה השביעית ביום השביעי בחודש השביעי שבעת הרופאים אמרו –

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

אכט און פערציק

בשבוע שעבר כתבתי כאן פוסט פרוגרמטי שכלל התייחסות למלחמת האזרחים בסוריה וניתוח ההרכבים השונים של להקת ת'ין ליזי לדורותיה, בהקשר של ביקור במג'דל שמס. אבל מה הפוסט התחיל בפיסקה בה אני מסביר שהגעתי לחרמון לרגל חגיגת יום הולדת לי ולבני משפחתי. מי שמסתפק בתקציר של השורה הראשונה שמפרסם הוורדפרס הסיק שזה 'פוסט יום ההולדת' הידוע לשימצה ומהר לברכני. אז זה לא. זה היה הגיגים על סורים, דרוזים ואירים, ופוסט יום ההולדת מגיע ממש עכשיו ביום ה-6 בפברואר, (הוא יום הברווז הצולע) עצמו.

אז מדי שנה (בבלוג שהיה לי בישראבלוג) הייתי מחפש את מי צריך לעבור השנה. עברתי כבר את הרצל, ג'רי גרסיה וכאלה, שזה לא חוכמה, אבל כל שנה אני שואף להגיע רחוק יותר. השנה אני צריך לעבור את ויטני יוסטון ואל קאפון. אני אופטימי. כי קאפון המנוח חי אורח חיים אלים, לא משך ידו מן האלכוהול, סבל מעודף משקל קיצוני, והיה נתון להתקפות זעם. פלא שהגיע בכלל ל-48. ויטני – אללה ירחמה – הייתה גם בקטע של סמים ואלכוהול ומטופלת בבעל אלים. אני מושך ידי מן הסמים, אשתי היא מלאך עלי אדמות, והאלכוהול שאני שותה הוא אך מתנת האל לבני האדם עראק חדאד מירדן, שרק מיטיב עם הגוף והנשמה, כך שיש לי פור עליהם, ויש לי את כל הסיבות לקוות שאכן אוכל להיפגש עמכם גם בעוד שנה ביום ההולדת ה-49.

לפני כמה שבועות טיים אאוט תלביב פירסמו רשימה של ארבעים דברים שתלביבים צריכים לעשות עד גיל ארבעים. יצא לי משהו כמו עשרים ואחד ואני בן ארבעים ושמונה! אז חלק מהדברים נורא טריוויאלי. כמו לעשות ילדים, או קעקוע (עברה שנה מאז האחרון ומתחיל להתחשק לי עוד אחד) חלק מאוד לא ישימים כמו להוריד טורנטים, כי אין לי מושג מה זה טורנטים ואם שלי עלו כבר שצריך להוריד אותם. חלק נשלל על ידי הרגלי המגונים והשמרניים שאני עובד בעבודה אחת ונשוי לאישה אחת. אז כאילו כל הקטע של להתנסות עם בן מיני שמומלץ שם עד גיל ארבעים לא כל כך יעבוד אצלי, כי למרות שבסך הכל אני נורא ליברלי ופתוח, וגם אני מבין שתלביבים כבר לא מתרגשים מזה, וגם אני מבין שהומוסקסואליות היא אוסף של פרקטיקות גופניות המאוחדות על ידי השיח לכלל "זהות" מדומיינת אחת, אז בכל אופן להתעסק עם גבר עם הזיפים והכרס הקטנה וכל החבילה? גם אם ש' לא הייתה בתמונה זה לא משהו שהיה ממש תורם לי לסמן עליו V. אני לא מבין איך נשים מסתדרות עם זה. לא תודה.

אז מה כן? יש לי רשימה של דברים חמודים כאלה שלא כל אחד יכול שרציתי להספיק והספקתי. לדוגמה:

להיות העורך דין הזה שכשכתוב 'ההגרלה בפיקוח עורך דין' אז הוא עושה את ההגרלה. ההגרלה שבה מדובר התקיימה ב-1994 ומישהו מקריית ביאליק זכה במיקרוגל, ואז זה היה ביג דיל.

לשאול עד שאלה. לשמוע את התשובה. לחכות פאוזה רבת רושם, להרים גבה, ואז לומר בזלזול – 'אין לי עוד שאלות לעד הזה'.

לראות עם הילד שלי כוכבים נופלים בלילה שחור על גבעה בגליל.

לקבל דרגות של נגד בצה"ל.

להיפגש עם מלך אמיתי ממש.

מה אני רוצה להספיק עד גיל חמישים? אשקרה לא הרבה כי באמת אין עוד הרבה זמן. עוד שלושה ארבעה דברים קטנים לרשימה –

לשבת בוועדת הלסינקי ושיציגו אותי שם לרופאים בתור 'דוקטור אמיר', ושמי שלא מכיר יחשוב שאני לפחות נוירוכירורג ולא שילוב של ד"ר הו, ד"ר שקשוקה וד"ר מילט.

ללמד ממש קורס בכיתה של אנשים שעושים תואר אקדמי.

להיות בסיום קורס של הבת בצבא ולהתרגש ממש.

ריאלי? לפחות שניים מהשלושה.

ממתק?

אז הנה משהו לרגל חודש האבל על לכתו של המלך דוד אללה ירחמו. הנה ביצוע שאפילו עולה על המקור, וכמו שכבר כתבתי, אצל דייוויד זה די קשה. אלה מוט דה הופל, שזה להקה שרק אני והדוד שלי אבי מכירים. מי שרואה את השטחי רואה להקת גלאם רוק זוועתית. אבל הם באמת באמת גדולים! פרט מעטיפה של תקליט שלהם מקועקע לי על הרגל. באמת (לא להיבהל. כמו כל קעקוע אצלי יש כמה שכבות של משמעות, וזו רק אחת מהן). בקיצור שמעתי השבוע את המתרגם החדש של כתבי דיימון ראניון אומר שהתרגום התבקש כי העברית של אליעזר ככרמי לא משהו, והוא תירגם את 'Dave the dude' ל'דייב הזריז' כשבאמת צריך לתרגם משהו כמו 'דייב החבוב'. ואני אומר – הסירו ידיכם השפלות והטמאות מאליעזר כרמי! תרגומו הוא קדוש ומי שמשנה ולו אות יבוא על עונשו בעולם הבא. אז הנה 'אול דה יאנג דיודס'. ואני אולי בן ארבעים ושמונה אבל נראה מישהו שיעז להגיד שאני לא יאנג דיוד.