גל בק

בימים האחרונים משתפים חברים שלי בפייסבוק תמונה של צעירה נחמדה וחייכנית עם פוסט שמאשים אותה בהריגת אדם בנהיגה בשכרות ולאחר מכן שימוש בקשרים של אביה לטייח את העניין. כל אדם סביר היה נחרד מהתנהגות כזו, מגנה אותה, ותומך בחשיפתה. אז לייק או שייר? ואם רואים אותה במקרה ברחוב או שהיא יושבת בבית קפה לידך אולי לגשת לשם ולהגיד לה בדיוק מה חושבים עליה? ואולי אפילו לנסות ליצור איתה קשר ולדרוש ממנה להתוודות?

ואז צריך לשאול. קראתי את חומרי הבסיס? את תיק החקירה? את פסק הדין? אני מכיר אישית את המעורבים? או שאני חי מתכנים בתקשורת ושופט לפי פייסבוק? אדם סביר בודק וחוקר לפני שהוא חורץ  דין. בואו נתחיל מהשאלה פרקליטות או תקשורת.

זה שסגרו את התיק – פעמיים – יכול להוביל למסקנה של טיוח. יכול להיות. טיוח זה לא דבר בלתי סביר במציאות שלנו. התחקיר ששודר בטלוויזיה היה מאוד קשה. גם זה נכון. אז למי להאמין, לפרקליטות שבטח הפעילו שם לחצים וקשרים או לתקשורת האובייקטיבית? לאיילה חסון שכבר הראתה כמה פעמים שהיא עיתונאית חוקרת שאין לה אלוהים וחשפה את פרשת בראון-חברון?

בואו נתחיל מכאן. עובדות. הקישור הזה, שאני מתחנן בפני הקורא שילחץ עליו, מוביל להחלטת פרקליט המדינה בערר על סגירת התיק. חייבים להתחיל כל דיון מקריאה ביקורתית של החלטת הפרקליטות שסוגרת את התיק. והנה כבר הפתעה ראשונה. שי נשר, בעלה של איילה חסון, היה שותף עסקי של האב של הדורסת, והיחסים התערערו. אז האובייקטיביות של התקשורת כבר לא מה שהייתה. ויכול להיות שהפרקליטות היא לא המקום היחידי שיש שם אינטרסים ולחצים. אופסי.

עוד משהו? כן, מי שקורא את ההחלטה רואה בדיוק את שיטות העבודה של התחקיר. הגירסה של נהגת המונית שהייתה עדה לתאונה ונטען כי עדותה לא הייתה אמת היא כי "למחרת בלילה התייצבו אצלה בפיצוציה איילה חסון, יפעת גליק ורוני, הטיחו בה האשמות שקריות לפיהן היא תודרכה על ידי המשטרה, רצחה ילד וכי היא קשורה למשפחה העשירה (משפחת החשודה), הגם שכלל אינה מכירה את משפחת החשודה. עוד סיפרה, כי דרשה מהם לעזוב את המקום, אך הם לא עשו זאת ואיילה חסון אף ניגשה לנהגי מוניות ששהו במקום, סיפרה להם כי נהגת המונית משתמשת בסמים ומעורבת בפלילים, ושאלה אותם האם נהגת המונית קשורה לקציני משטרה ו/או לעולם התחתון. בהמשך, כשלא שמה לב, חיטטה לה יפעת גליק בפלאפון ללא רשותה." אז? אז יכול להיות שהיא משקרת עוד הפעם. מה שכן, עובדה שלא ניתן לערער עליה היא שהצוות הזה של תכנית הטלוויזיה יצר קשר עם עדים עוד לפני שיצרה איתם המשטרה קשר, וזה מערער מאוד את הערך של העדות שלהם.

אבל… אבל… איילה חסון היא לא עורכת דין! היא חוקרת ובודקת את האמת! כן, אבל בהחלטה להעמיד לדין כן לוקחים בחשבון שיקולים משפטיים. וכאן הפייסבוקיסט עם היד על כפתור השייר צריך לשאול את עצמו, אני באמת בקיא במה שקורה בתיק מהרגע שהאירוע מתרחש עד ההחלטה להעמיד לדין? כך, למשל, האם אני באמת יודע הליכים של בדיקת אלכוהול? אני באמת יודע מה קורה ומה צריך לקרות לבדיקה כדי שתחזיק בבית משפט? אני יודע מי צריך לדבר עם עד ועל מה מותר לדבר ומה אסור? אני יודע איך עובד בוחן תנועה? אני יודע מה בדיוק קורה בצומת מרומזרת?

אם אין לי תשובה לכל השאלות האלה, אני באמת לא יכול להחליט שהיה טיוח. אני לא חייב לקבל את העמדה של הפרקליטות. אני לא חייב להאמין לכל מילה שאומרים אנשי החוק. להיפך – ראוי להטיל ספק. אבל בין הטלת ספק לחריצת דין יש הבדל ענקי. ברגע שלחצתם 'לייק' או 'שייר' חרצתם דין. ועשיתם את זה בלי לדעת את העובדות, על סמך דעה – שיכולה להיות נכונה או לא – למי יש חיוך יפה יותר לאיילה חסון או לשי ניצן. תזכרו שבבסיס יש ילד שמת, עם משפחה. אבל יש גם אישה שהייתה מעורבת בטרגדיה וודאי תסבול מכך כל חייה. ויש ים של אינטרסים. והמון המון אנשים שרוצים שתחשבו כך ולא אחרת, ולפעמים קצת משחקים גם ברגשות שלכם, וגם קצת מטפסים על הגב של המשפחות האלה שאיבדו את יקיריהם. וכן, זה ממש מועיל למשפחה וצדק דמוקרטי מהמדרגה הראשונה שאוהדים של קבוצת ספורט אחת מקנטרים את הקבוצה השנייה תוך שימוש בתמונות של הילד שנהרג בתאונה. וואלה. כך אני רוצה לראות את החברה הישראלית.

אז כללי הבסיס הם נורא נורא פשוטים – מכיר את העניין באופן אישי? ספר לנו מה שאתה יודע. קראת את התיק ויש לך תובנה? אהלן וסהלן. לא מכיר, לא קראת, ניזון משמועות? אל תשתתף בשיימינג באינטרנט עד כמה שזה נראה מפתה. אני לא רוצה לדבר על מה שאנשים שמכירים אותי בטח מנחשים שעומד ברקע הדברים, אבל בואו נאמר שלהיות הקורבן של שיימינג באינטרנט זה לא החוויה הכי נעימה שאפשר לעבור. גם כשאתה חזק. גם כשאתה בן של בנאדם מאוד עשיר. גם כשאתה למשל פרקליט שסגר תיק. או שניהל תיק. זה באמת באמת אחת החוויות הכי קשות שאפשר לעבור. אני לא מוכן להעביר מישהו את החוויה הזאת. לא על סמך פוסטים בפייסבוק. לא על סמך תחקירים בתקשורת. אף פעם.

מודעות פרסומת

מזכרונותיו של קשיש סיעודי

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים היה במזרח רודן אכזר שאיים שישרוף את ישראל בטילים. ושיעשה את זה ב-16.1.1991. מכיוון שעברו מאז עשרים וחמש שנה ושבוע (וזו הסיבה של כתיבת הפוסט הזה) וישראל חטפה לא מעט טילים אבל איכשהו שרדתם לקרוא את השורות האלה, אתם מבינים שהוא לא הצליח. אבל סך הכל אנשים נורא פחדו ונלחצו. דורון נשר, אפילו בסוף השבוע שלפני סוף האולטימטום (היה אולטימטום. אנשים ממש חשבו שיש להם יומיים לחיות) עשה מערכון שכאילו הכל נגמר. זה די הלחיץ. סבא שלי, יליד 1904 שראה את מלחמת העולם הראשונה, השנייה, מלחמת העצמאות, קדש, ששת הימים, התשה, יום כיפור, לבנון הראשונה, ובטח שכחתי משהו באמצע (אבל לא נלחם ולו אף באחת מהן. היה בחור מוכשר סבא שלי. אני פחות) שאל אותי אם הגזים האלה זה כואב, ואמר שהוא לא מפחד למות, אלא שהוא רק חושש שהגזים כואבים. אמרתי לו שלא.

בלילה שלפני הלילה שלפני סוף האולטימטום קיבלתי טלפון מחבר בשתיים בלילה אם גייסו אותי. אמרתי שלא, והתקשרתי ליחידה. קצינת הקישור אמרה שלעת עתה לא צריך אותי, אבל סבב טלפונים מהיר הבהיר שגייסו את כל הצוות חוץ ממני. נורא נעלבתי, לקחתי את עצמי בטרמפים באמצע הלילה, נפרדתי בנשיקה נרגשת מש' (שאמרה שאם אני הולך בלי שמגייסים אותי אין לי למה לחזור. כשבאמת חזרתי לקח לי שעתיים של תחנונים לשכנע אותה לפתוח את הדלת) והגעתי לבסיס הזה ששם היה כל הצוות. גייסו אותנו בהליך נורא מהיר, זרקו עלינו ימבה ציוד, ואחרי כל מיני הרפתקאות שלא מן העניין כאן – עם מכונית מגוייסת ומצבר שלא עבד – שלחו אותנו להר הזה באמצע השטחים.

מה שעשיתי אז זה שהפעלתי את המכשיר המאוד סודי הזה שעושה את הדברים שהיו סודיים ב-1991, והיום בטח הקינדרלאך לכל אחד יש בפלאפון משהו שעושה אותו דבר רק יותר טוב ועובר שלב בקאנדי קראש תוך כדי. היה בזה יחידה D ששקלה 35 קילו, והתפקיד שלי עוד מהסדיר היה לסחוב אותה ממקום למקום, כי לא כל כך ידעתי להפעיל את הדבר עצמו, כי נקלעתי ליחידה די במקרה וההכשרה שלי הייתה בכלל במשהו אחר שעושה משהו דומה רק בלי כל הטכנולוגיה. חשבתי שאם לא יהיה מי שיסחוב את יחידה D אז כל הצוות, ובכלל כל היחידה, וכל האוגדה וכל צה"ל יקרסו, ולכן מיהרתי להתנדב.

אז שלחו אותנו להר המגעיל הזה שבשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עיר יותר מגעילה בשטחים. כשעברנו שם היינו אחרי שני לילות ללא שינה, וכולנו נרדמנו כמו בולי עץ. נסענו בטנדר סיטרואן המגוייס ונקלענו למארב אבנים נורא נחמד. בשנייה ששמעתי צעקות והרגשתי פגיעה בדפנות של האוטו האינסטינקט הקרבי זרק אותי על הרצפה של הטנדר וכך היה גם כל יתר הצוות. היינו בערימה על הרצפה, ורק היה חסר מישהו שישליך שם בקת"ב לקבינה בשביל שיהיה שמח. אבל הקצין שלנו אין לו אלוהים ירד מהאוטו ודפק חמישה כדורי הולופוינט באוויר מהאקדח שלו והניס את הפורעים. אחרי כן הוא פשוט לעג לנו כל המלחמה – כי זה מה שזה היה – והראה לנו כל מיני התכתבויות מטורפות שהוא ביקש החזר על העלות של הכדורים שהיו מהנשק הפרטי שלו ולא נתנו לו. מה שכן איך להגיד בעדינות – לא הייתי מתחלף עם הבעלים של הטנדר המגוייס. אחד הקורבנות היחידים של המלחמה הזו.

אז היינו בשטחים וממש פיספסנו את כל המלחמה כי היא הייתה בתל אביב. זה ממש מטומטם. קטע פסיכי. היינו בנגמ"ש וכל לילה חיכינו. אם היו אומרים לנו את המילה הסודית היינו פותחים את המפות ומסתערים מזרחה באומץ. אבל לא אמרו לנו אותה. זה היה הר די מגעיל, ואחרי כן ירדנו משם לאיזה מקום אחר וחיכינו שם עוד כמה שבועות עד שאחרי חודש שחררו אותנו. הספקתי עוד איזה שבועיים מלחמה, בירושלים שלא היו בה טילים, אבל היו חייבים להסתובב עם המסיכות אב"כ המצחיקות האלה כל הזמן.

הלילה של הטילים הראשונים הייתי במשמרת על הנגמ"ש בחוץ עם בחור ירושלמי נחמד שנקרא אבי. בפנים היה מין מקלט ענקי כזה בתוך ההר עם דלת ענקית כזאתי מברזל, שגם אם הייתה פוגעת פצצת אטום מי שבפנים היה שורד, אבל אני לא רוצה לאתגר את זה. כשהתחיל כל הבלגן החארות שבפנים פשוט סגרו את הדלת ולא נתנו לנו להיכנס. לא ממש נלחצנו כי לא היה לנו רדיו ולא הבנו מה קורה, רק שמייבשים אותנו במשמרת ונסגרו בפנים ולא באים להחליף אותנו. אחרי כמה זמן כשראו שאנחנו חיים בלי מסיכה ונושמים פתחו לנו את הדלת. היו שם אנשים לחוצים עם מסכות, ורק אנחנו באנו מבחוץ והיינו עוד בלי מסיכות על הפנים. היו לנו שתיים דווקא אחת אזרחית ואחת צבאית. את האזרחית לא רצינו לפתוח והצבאית הייתה מאוד מסריחה ולא האמנתי ביעילות שלה. אנשים כולם היו עם מסיכות וכל מיני לבוש מגן. אחד הזריק לעצמו אטרופין. שמחתי שביליתי את הדקות הראשונות האלה במקום שלא ידעתי מה קרה כי היה שם קבוצה של כמה עשרות לוחמים אמיצים במילואים ובסדיר מכל זרועות צבא הגנה לישראל שדי הזינו את ההיסטריה אחד של השני.

נורא התגעגעתי לש', ונשבעתי שכשאשוב משדה הקרב אתחתן איתה וכך היה. עוד הספקתי לחוות איתה את החוויה של חדר אטום עם ניילונים ואיזוליר בנד וכאלה. חבר של אבא שלי היה מושבניק אז חזרתי מעפולה איזה יום עם בערך חצי חממה. אחרי כן לקח לי שעות להוריד את זה וגם הקירות של הבית השכור לא מה שהיו לפני. אבל לא היה בית בישראל בלי הכתמים האלה של הדבק שנתלש. מי שלא מבין הייתה הוראה להדביק ניילונים על החלונות. זה טוב נגד טילים. באמת! זה ומסיכת אב"כ. ומזרק אטרופין. אני הייתי מת לפני שהייתי דופק את הדבר הזה על הירך. גם רוב הסיכויים שזה היה הפוך ומשפד לי את היד ומעיף את כל החומר החוצה. אני מכיר את עצמי בקטעים האלה.

היה גם באבא בובה אבל לא ראיתי אותו כי הייתי במילואים ולא הייתה לנו טלוויזיה.

ראש הממשלה היה יצחק שמיר. אז חשבתי שיותר גרוע מזה קשה למצוא, היום אני יודע יותר טוב.

נכון שזה נראה מצחיק ורחוק ולא רציני? אז בטח הכיבוש.

ממש לא. הייתה לי לפני כמה ימים מחשבה די זוועתית שנולדתי אחרי הכיבוש ובטח אמות לפניו.

כשדייוויד בואי מת היה לי לחץ אטומי בלימודים. הייתי נותן שעתיים בוקר לפני שיצאתי לעבודה מה שחייב אותי לקום כל בוקר בארבע וחצי ושעתיים אחרי ששבתי מהעבודה, וארבע עשרה שעות שישי ושבת. אז לא כתבתי כאן כל כך, ועכשיו כבר מאוחר מדי ועברו למת הבא (הזהו מהאיגלס. לא אבידה גדולה אם אתם שואלים אותי. בטח שחבל למשפחה שלו וזה אבל אני לא מחזיק מהאיגלס). דווקא היה לי מה לכתוב על דייוויד אללה ירחמו זיע"א נבג"מ (זכרו יגן עלינו אמן נשמתו בגנזי מרום). אני לא מביא ממש משהו שלו, אלא את הייזל אוקונור שרה רוק'נרול סואיסייד, שזה הביצוע הכי גדול לדייויד בואי שאני מכיר, כי נורא קשה לעשות לו קאברים. שמעתי את זה באחת התכניות של המרתונים לזכרו ודי נגנבתי. וגם המילים על הזמן השוחק וכל זה מתאימות לאווירה העגמומית והנוסטלגית של הפוסט הזה.

עריכה לשונית

ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.

כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!

אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.

הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.

מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.

בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.

הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –

מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ')  לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!

סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.

שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.

נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.

איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.

מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.

מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות.  זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.

אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина!  נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!

סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.

זעם

זו לא ביקורת קולנוע על סרט שלא ראיתם, אלא קינה על הזמן החולף. אבל -בעוונותי צפיתי ב'זעם' סרטו הזוועתי של איזה במאי שאני לא מכיר עם בראד פיט בתפקיד הראשי. במשך שעתיים החבר'ה האלה מתרוצצים להם ברחבי גרמניה באפריל 1945, רוצחים, אונסים, שודדים, ולרגע כמעט מתחשק לך שהאמריקאים יפסידו במלחמה. כמות הפלאברות לשנייה בסרט הזה כמו שני טנקים הולכים דוגפייט כמו מטוסים דו כנפיים במלחמת העולם הראשונה, מגיעה לשיא בסוף המר בו טנק אחד שפרש זחל מחסל גדוד חי"ר שלם. חמודים, פנצרפאוסט אחד בתובה גומר את העניין. גדוד חי"ר שלם. וואפן אס אס. איך הם לא חשבו על זה? סתם להסתער כמו מתאבדים שיעים ולחכות שבראד יקצור אותם עם המקלע. לא פלא שהפסידו.

אז האפס שלוש שם לא מפסיק לירות. ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה בלי הפסקה. לא מתחמם, לא עוצר, לא מתפוצץ, לא שובק. יורה ויורה ויורה, שעתיים סרט האפס שלוש לא מפסיק לירות. כך הם ניצחו במלחמה האמריקאים. עם בראד פיט יורה צרור אחרי צרור מאפס שלוש. ואז נזכרתי שגם לי היה אפס שלוש בדיוק כזה בנגמ"ש. עם הכיתוב – בראונינג אינדוסטריס 1919, שתמיד נתן לי הרגשה שאני בחפירה במלחמת העולם הראשונה. למעשה זה היה הפק"ל האישי שלי בקורס מפקדים. אני הייתי אחראי על האפס שלוש. בונ'ה זה היה חתיכת תיק. היה לזה פירוק ראשוני ופירוק משני עם חלקים מאוד מורכבים ועדינים שנקראו בשמות כמו 'אמא בהריון' ו'סבתא במילואים', עם קפיץ מאוד אכזרי שאם טיפלת בו לא נכון היה עף ומוציא לך עין, או פשוט עף למרחק של כמה עשרות מטרים במדבר המחורבן, ולך תמצא אותו בין הדיונות (והיו דברים מעולם). המקלע הזה התנהג כמו פרימדונה ובמשך שלוש שנות שירות סדיר אף פעם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לירות בו יותר מכדור אחד רצוף. וגם זה היה הישג. מה שכן, בכל מיני תרגילים של הסתערות וכאלה (כמה שכבר יש בתותחנים) תמיד הייתי נשאר איתו ועם המרגמה 52 ברתק, פולט את הכדור היחיד שלי, שוכב על הגב, מחכה לבום של ה-52 וחושב על אלו שרצים קדימה וממש סומכים על זה שאני או ההלם השני עם המרגמה נצליח לא להרוג אותם גם הפעם.

אז בכל אופן הרגשתי קצת קרבה. הקטע שהטנק פורש זחל מאוד דיבר אלי, למרות שהגענו להישגים די נאים – דווקא במילואים – בלסדר זחל של נגמ"ש במשהו כמו רבע שעה של עבודה מאומצת, אז נאמר בטנק שלהם זה צריך לקחת נאמר עשרים דקות, אבל אצלם זה לוקח המון זמן ובסוף משבית את הטנק, אבל אי אפשר הכל גם שהנשקים כל הזמן יורים וגם לדעת לחבר מחדש זחל כמו שצריך. אז החוויה הזו של להיטלטל בקופסת מתכת (אצלי כאמור זה היה נגמ"ש) ולחבוט את הראש בכל זיז מחורבן, ולהסתכל דרך פריסקופ כזה שמרכיבים מסביב, וכל החימוש שלהם שם – אפס שלוש מקלע משני אפס חמש מקלע ראשי (גם בזה יריתי פעם, בערך באותם הישגים) וקשר פנים שפעם עובד ופעם לא, זה לא משהו זר לי ומאוד התחברתי.

ואז חשבתי שהעולם שאני הכרתי דומה מאוד לזה של בראד פיט, והחימוש הוא אותו דבר והטכנולוגיה אותו דבר ובטח הילדים של היום עם מערכות ירי וניווט משוכללות וג'יפיאס ומחשבים וראיית לילה וחימוש מונחה וכל זה זה נראה מדע בדיוני לעומת זה, ואיך זה שבראד פיט במלחמת העולם השנייה משתמש בציוד שהוא הרבה יותר קרוב לציוד שאני השתמשתי בו ממה שאני רואה היום בצה"ל. ועשיתי את החישוב – 1945 – 1985 – 2015.

פאק! אני בערך באמצע הדרך בין בראד פיט לאייזנקוט! עוד חמש שנים בערך אני אהיה יותר קרוב למלחמת העולם השנייה מלילדים האלה בצה"ל היום! משב הרוח הקר מהקבר הקפיא את עצמותי.

מסקנות:

א. 2016 שנת הדוקטורט. עכשיו או לעולם לא. לפני שהאלצהיימר יכה.

ב. בכל דבר אחר זמני חלף. העולם שייך לצעירים. אני כמו בגין ששאל על הבופור 'היו להם מכונות יריה?'.

ג. אז הנה דוגמה לזקנים אך תוססים. זה השאריות של ג'פרסון שקוראים לעצמם ג'פרסון סטארשיפ. הם החליפו את גרייס סליק במשהו יותר בלונדיני וצעיר בכמה עשורים וזה בלתי נסלח, אבל הם עדיין עושים את ב-2012 את אותו דבר שעשו ב-1967, וזה נותן סוג של תקווה. או שזה נראה מאוד פאתטי. תחליטו אתם.

טוהר הוואגינה היהודית חלק מי יודע כמה ועוד אחד

כשכתבתי בישראבלוג הייתה לי סידרת פוסטים בשם 'טוהר הוואגינה היהודית', שהתייחסה בדרך כלל לכל מיני ניסיונות לשמור על טוהר הוואגינה היהודית, כמו ההוראה של הממונה על השירות  הלאומי לא לאפשר משמרות לילה לבנות בבית חולים פן יפתו אותן הרופאים הערבים, או הסרטון ההזוי של משרד הקליטה בו הערל השוגל את הבחורה בניו יורק לא מבין מדוע הדליקה נרות ביום הזכרון וחושב שזו אך הזדמנות נוספת לטמא את הפות העברי הקדוש, וכאלה. אז היום רביניאן.

הארץ כבר הסביר את הבעייתיות בעמדה של הסופרת עצמה, הרואה את 'ההתבוללות' באופן שלילי ואידך זיל גמור. אבל אין לי ויכוח עם רביניאן. היא כתבה יצירת ספרות, טובה יותר או פחות, ולא מניפסט פוליטי.

נכון, כמה וכמה מהסופרים שאצלי בפיד בפייסבוק (יש לי כמות גדולה ממה שניתן היה לחשוב) מיהרו והצביעו על היצירות שלהם ככוללות אלמנטים התבוללותיים, או הצהירו על כוונותיהם לכתוב רומן עב כרס הכולל מעשים שלא ייעשו בין בתולות בת ציון וערלים. וזאת כמובן במטרה שהיצירות תיפסלנה על ידי משרד החינוך, והם יעשו את הקופה שרביניאן עשתה על חשבון הטיפשות והגזענות של אחשדרפני בנט. וכך, גם אני יכול לספר על 'לילה אדום' המסתיים בנשיקה לוהטת בין מילאד הערבי הנוצרי לשרון ממן היהודיה הכשרה. אבל זה לא העניין. ספרות היא ספרות. פוליטיקה היא פוליטיקה. קו התפר הוא תמיד בעייתי. פוסט נפרד. נמשיך הלאה.

העניין הוא עם המצקצקים. עם כל חברי הכנסת מהשמאל ומהמרכז, מהרשימה המשותפת ועד ללפיד (איש המרכז הקיצוני) שיודעים לצקצק היטב בלשונם כאשר פוסלים ספר על 'התבוללות' אבל סובלים מזה שבעים שנה, מהן כמה וכמה עשרות שנים בשלטון, את שיטת המילט העות'מאנית המחלקת אותנו לארבע עשרה עדות דתיות שהמשויכים אליהם יכולים להתחתן אך ורק בינם ובין עצמם.

כן, הכוונה אליך איימן עודה. איפה במצע של המשותפת דרשתם את ביטול שיטת המילט? איפה עלתה הדרישה הזו במצע של כל אחת ואחת מהמפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת לפני שהתאחדתם? טוב לכם ערבים חביבים בתוך הקופסה שלכם. אתם לא רוצים לצאת. אולי אתם לא אוהבים ממש יהודים? או את הרעיון שיהודים יתחתנו עם ערביות או ערבים עם יהודיות או ערבים עם יהודים או ערביות עם יהודיות? לך תדע.

וכן הכוונה בוז'י ולפיד ובעצם גם ליברמן (האלקטורט שלו הוא הנפגע העיקרי מהמילט. עשרות אלפים מהם, אם לא יותר, מוגדרים חסרי דת וחייבים לנסוע לחוץ לארץ בשביל להתחתן). אם היה איכפת לכם זה כבר מזמן היה נגמר, המילט. בכמה ממשלות אחדות ישבתם? כמה דרישות אולטימטיביות העליתם? והמילט? מחייך כבר ארבע מאות שנה ועוד היד נטויה לעוד ארבע מאות כאלה.

אז סך הכל בנט הוא גזען של קיץ. כזה שנכנס לחדר וישר רואים גזען. עודה ובוז'י ולפיד וליברמן הם גזענים של חורף. כאלה שנכנסים לחדר, מורידים את המעיל, פושטים את הסוודר, חולצים את המגפיים – והנה – גזען. תפסיקו לצקצק. גם אם מיליוני בנות שבע עשרה חרמניות תקראנה את 'גדר חיה' ותרוצנה להתבולל, המילט ימנע את זה מהן. בנט אומר בעצם את מה שכולכם חושבים.

אז מה אתם באים בטענות לפקידה שפסלה את הספר? באמת. היא תוצר של השיטה. והיא אומרת מה שכולכם חושבים. נחמד ללמוד על זה בשיעורי ספרות. כמו 'החטא ועונשו'. אבל אף אחד לא ממש ילך להרוג זקנות עם גרזן, נכון? יש תמיד פער בין העולם הדמיוני של הספרות ובין עולם המעשה בו החוק אוסר את מה שהדמיון יוצר.

והנה מה שיהודיה כשרה וטובה, שחוללה על ידי היידגר הגוי הנאצי הטמא, ידעה להגיד, בספר שלה 'אייכמן בירושלים' על שיטת המילט שלנו. הדברים נכתבו לפני למעלה מחמישים שנה, והמילט עדיין חי, למרות הזעקה. אז אם ארנדט לא הצליחה, והיא משקל כבד, אז אתם מפחדים מרביניאן? מבחינה אינטלקטואלית ארנדט אוכלת אותה לארוחת צהריים בלי מלח. אז הנה מה שלחנה יש לומר -"אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע" שתרגם אריה אריאל, בהוצאת בבל, שנת 2000 עמ' 16 –

"נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת… יש משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשימצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם."

תפסיקו לצקצק תתחילו לעשות. תבטלו את המילט, ותזדיינו עם ערבים. ועם יהודיות. ועם מי שבא לכם.

ממתק? הקלאש מגניפיסנט סבן. לא בגלל שזה קשור למשהו. סתם כי בא לי לשמוע.