מסורת בר המצווה בקיבוץ כוללת שנה שלמה של משימות שונות שעושים כל ילידי השנתון, בנים ובנות, ובסיומה טקס משותף. השנה אחד מילדי היה מבני המצווה, וכך יצא שכתבתי את ברכת ההורים לנוער.
כשהקראתי את הברכה, הופתעתי לראות את הילדים רוכנים קדימה, פותחים עיניים גדולות, ומקשיבים בציפיה גדולה. אני לא יודעת למה הם חיכו, ולא בטוחה שסיפקתי להם את זה, אבל ברור לי שמשהו בברכה רמז לתשובה לשאלה שמפעמת בהם.
לכן חשבתי שיש טעם לפרסם את הברכה כאן, אולי עוד מישהו ימצא בה ערך.
בדרום האוקיינוס השקט, באי ונואטו, כאשר נער מרגיש שהוא מוכן להתבגר, הוא מטפס על מגדל עץ בגובה 30 מטר, קושר לקרסוליו חבלים מצמחים מטפסים, וקופץ.
אני לא יודעת מה הוא מרגיש בזמן הנפילה הארוכה (בטח "למה עשיתי את זה בכלל"), או כשהחבלים מתהדקים על רגליו ועוצרים אותו בסנטימטר האחרון, או כשראשו נוגע ממש באדמה. אבל כשהוא קם שוב על רגליו, הוא מוכן להיות בוגר.
אצל האינדיאנים באמריקה, בשביל להתבגר היה צריך לצאת מהכפר לבד, לטפס על הר, ולשבת כמה ימים בלי אוכל, בלי חברה, אפילו בלי אינטרנט. רק לשבת ולחכות. למה לחכות? לחזון, לאיזשהו סימן, לידיעה ברורה: מה תהיה דרכי בחיים. וכשהחזון מגיע, הנער מוכן להיות בוגר שיודע את דרכו.
במזרח אפריקה, אצל בני שבט המסאי, זה יותר פשוט וישיר: כל מה שצריך לעשות זה להאבק באריה בוגר.
בשבילכם, הקפיצה לבגרות לא תהיה קצרה וברורה, והמאבק שלכם לא יהיה באריה מוגדר ומוחשי, ואת הדרך שלכם לא תמצאו בכמה ימים על הר. אצלנו זה לא כל כך פשוט וקל. (אבל לפחות יש סיכוי טוב יותר להישאר בחיים)
המסע שעשיתם היום הוא רק התחלה, ואת הדרך שלכם בחיים תצטרכו לגלות צעד אחר צעד, שנה אחר שנה. לפעמים תצטרכו להאבק על מה שחשוב לכם, גם אם זה מפחיד כמו אריה שואג (ואולי גם רועש כמוהו). ולפעמים תמצאו את עצמכם עומדים על הקצה, מסתכלים קדימה לתחום חדש, וצריכים פשוט לקפוץ.
אבל עם חבלים סביב הרגליים, כן? החבלים האלה, ששומרים עליכם, זה אנחנו ההורים. כמה שאנחנו מעצבנים לפעמים, מגבילים, לוחצים – לפחות אנחנו דואגים שלא תיפלו על הראש.
אני מאחלת לכם קפיצות מרתקות. אני בטוחה שיהיו לכם.
אני מאחלת לנו ההורים שנדע לשחרר את החבל בדיוק במידה הנכונה, שלא תישארו לנו תלויים באוויר.
אני מאחלת לכולנו לשמור על הקשרים, כי הם אלה שמחזיקים את הגשר מהילדות לבגרות.
בהצלחה!
