האם ניו יורק הפכה לשלוחה של תל אביב?

לא, ניו יורק לא הפכה ‏להיות שלוחה של תל אביב. עם זאת, אפשר לקבוע כי תל אביב בהחלט פתחה שלוחה בניו יורק. כיום, יותר מתמיד, אפשר לחיות בניו יורק ולהרגיש כמו בתל אביב, אם רק רוצים.

את הרשימה הזאת התחלתי לכתוב בבוקר אחד ב-Breads Bakery, האחות הניו יורקית של לחמים הישראלית, שנפתחה באחרונה באפר וסט סייד. "ניו יורק מגזין" הכתיר את הבבקה כאן כטובה ביותר בניו יורק, וזה לא דבר של מה בכך בעיר המשופעת במאפיות. מסביב המון ניו יורקרים הבאים ויוצאים, אבל גם הרבה מאוד ישראלים. העברית היא שפה מאוד מדוברת כאן. אני פוגש היי-טקיסטים ואנשי נדל"ן ישראלים וגם תיירים מישראל שלא יכולים בלי טעם מהבית.

אם אתם חיים בניו יורק, אתם לא חייבים להתנתק מהישראליות שלכם, וזה לא רק מכיוון שהאינטרנט הפך את העולם שלנו לקטן יותר, אלא גם משום שבניו יורק יש היום שפע ישראלי ממשי מכל הבחינות. וזה לא רק השפע. התרבות הישראלית, במובן הרחב של המלה, נחשבת כאן כיום "קולית". אם בעבר הדימוי של הישראלים בניו יורק היה שלילי, בגלל פעילותן של חברות הסבלות, מנקי השטיחים ודומיהם שלא תמיד הצטיינו באתיקה יתרה בעבודתם, הישראלי החדש כאן הוא יותר היי-טקי, אמן, אקדמאי, יזם, וגם חוצפן במידה. אז נכון שמבחינה פוליטית ישראל היא לא בדיוק המדינה הכי פופולרית בקרב הליברלים של האפר וסט סייד, אבל התרבות הישראלית, במובן הרחב של המילה, חוגגת.

התופעה שאני מדבר עליה קשורה לתופעה אחרת שכתבתי עליה לפני כשנתיים. בעשור האחרון, הישראלי הניו יורקי מרגיש, בהכללה, יותר בטוח ויותר גאה במוצא שלו. יש הבדל מהותי בין הישראלים שהיגרו לכאן לפני עשרות שנים לאלה שהיגרו לעיר בשנים האחרונות. אם בעבר הישראלים שהגיעו לכאן באו במטרה, אם כי לא מוצהרת, להיטמע בחברה האמריקאית ונמנעו באופן כללי מלשמור על קשר חברתי עם ישראלים. בהכללה, רק אלה שהתקשו להתחבר לחברה האמריקאית מסיבות כלכליות וחברתיות התחברו לישראלים אחרים. בעשור האחרון חל מפנה באופן הדרגתי. כן, הישראלים מגיעים לכאן כדי לחיות את החלום האמריקאי, לעשות כסף ולחיות טוב. אבל הישראלים האלה מרגישים מאוד בנוח עם המוצא והתרבות שלהם והם שומרים על קשרים חברתיים עם ישראלים אחרים, לצד הניסיונות להתחבר לחברה האמריקאית ואולי אפילו להיטמע בה. הופעתו של הישראלי הגאה בתרבותו קשורה במידה רבה גם למעבר של אלפי היי-טקיסטים ישראלים לניו יורק, כמו גם של בעלי מקצועות נלווים לתעשייה.

התופעה הבולטת בשנים האחרונות היא המעבר של חברות היי-טק ישראליות לניו יורק. בסך הכל יש כאן, על פי גיא פרנקלין, שעשה קריירה ממיפוי חברות ההיי-טק הישראליות במנהטן, כ-300 חברות ישראליות או כאלה שמאחוריהן עומדים ישראלים. לדבריו, בסך הכל עברו לכאן אלפי היי-טקיסטים ישראלים בחמש-עשר השנים האחרונות, והזרם הזה לא הולך להיפסק.

יש אפילו התארגנות של ישראלים באמריקה תחת המטרייה של ארגון IAC, הממומן על ידי אנשי עסקים כמו שלדון אדלסון וחיים סבן. אף פעם לא היתה התארגנות כל כך משמעותית של ישראלים בארצות הברית ובכלל זה בניו יורק. וזה לא רק בגלל הכסף של אדלסון.

האמת היא שהרבה ניו יורקרים מקומיים, יהודים ולא יהודים, כמו גם 150-120 אלף הישראלים החיים כאן, צורכים או יכולים לצרוך, אם רק ירצו, תרבות ישראלית המוצעת עתה בניו יורק יותר מאי פעם. הצד החזק של ישראל תמיד היה המוסיקה הקלאסית בחו"ל. התזמורת הפילהרמונית בא לכאן פעם בשנה ומופיעה בקרנגי הול או בלינקולן סנטר. יצחק פרלמן הוא כוכב גדול כאן, זה ידוע. כוכב אחר, יפים ברונפמן הופיע באחרונה בקרנגי הול. אבל יש גם דור חדש בין המוסיקאים הקלאסיים הישראלים. למשל, צעירים יותר כמו ינון בר נתן ואלכסנדר פיטרשטיין מופיעים גם הם בלינקולן סנטר. ויש עוד רבים אחרים, כמו הצ'לנית ענבל שגב. 

ואם בא לכם לראות סרט ישראלי, אפשר ללכת לפעמים לבית הקולנוע האיכותי והמיושן להחריד ליד לינקולן סנטר המציג סרטים עצמאיים או במרכז הקהילתי היהודי ג'יי-סי-סי, המקרין יותר סרטים ישראליים ממרבית בתי הקולנוע בישראל. בחודש יוני יקיים ג'יי-סי-סי את פסטיבל הסרטים הישראלי השנתי שלו. באו"ם יוקרן סרטו של עידו הר "פרינסס שואו" בנוכחותו של הבימאי. רק באחרונה הקרינו בדאון טאון מנהטן את "חתונה מנייר", סרטו הראשון של ניצן גלעדי. "ג'נקשן 48" של אודי אלוני זכה באחרונה, בוודאי ידוע לכם, בפרס המרכזי של פסטיבל טרייבקה. ישראלים גם עושים סרטים אמריקאיים. סרטם של דניאל מרום ורון ליפסקי "Camden Love", שעוסק בעיר קמדן שבין ניו יורק לפילדלפיה, שבה אחוזי הפשיעה גבוהים במיוחד, הוקרן גם הוא בפסטיבל. "תיקון" של אבישי סיוון יוקרן ביוני בסינמטק של לינקולן סנטר ובבית קולנוע נוסף בדאון טאון מנהטן.

זה לא סוד שנגני הג'ז הישראלים עושים כאן חיל. שמות כמו אבישי כהן (החצוצרן), אבישי כהן (הבסיסט) וענת כהן (נגנית הקלרינט והסקסופון) מצליחים כאן מאוד והם מושכים קהל ניו יורקי בעיקרו. אבל האמת היא שבהזכרת השלושה אנחנו חוטאים לרבים וטובים אחרים שמככבים במועדוני הג'ז המקומיים. גם בתחום הריקוד הישראלים מככבים כאן. אוהד נהרין הוא כוכב רוק של ממש ובת שבע מוכרת לכל מי שמתעניין בריקוד. עוד שמות ישראליים בולטים הם שרון אייל וענבל פינטו. ושוב אנחנו חוטאים לרבים וטובים אחרים שאינם מוזכרים.

חופש שכטר אמנם מתגורר בלונדון, אבל הוא עשה את הכוריאוגרפיה לגרסה הנוכחית של "כנר על גג" בברודוויי ועכשיו הוא מתמודד על פרס הטוני. האם הוא יזכה? לא בטוח. זה לא בגלל שהוא לא מוכשר מספיק, אלא משום שיש לו מתחרה קשה בדמות "המילטון", ההצלחה הגדולה כיום בברודוויי. בתערוכת האופנה הסופר פופולרית במוזיאון המטרופוליטן מציגה בין השאר גם מעצבת האופנה נעה רביב, שעברה לכאן לפני כשנה. רביב מקבלת כאן הרבה תשומת לב. אפילו ג'יג'י האדיד, הדוגמנית העכשווית המצליחה, העלתה צילום של עבודה שלה לסנאפ צ'אט שלה. אם אתם צריכים הסעה ל"כנר על הגג" או למטרופוליטן תוכלו לנסוע במוניות של GETT הישראלית או בשירות המוניות בסגנון ישראלי הנמצא בבעלות ישראלי, VIA.

בגלריה של אנדריאה מייזלין באזור הגלריות של צ'לסי, המתמחה באמנים ישראלים, אפשר לראות עבודות של עילית אזולאי, בארי פרידלנדר, עופרי כנעני, דניאל באואר ועוד. אחת מגלריות הצילום החשובות בעיר היא של יוסי מילוא, החי כאן שנים רבות. עבודות של ישראלים אפשר היה לראות במיטב המוזיאונים, כמו המומה, ולא רק של מיכל רובנר. לרפאל פוקס יש גלריה באזור מדליק בבושוויק, הנחשבת לאחד המקומות היותר אוונגרדיים בברוקלין. עבודות של אורנה בן עמי ושל לילי אלמוג ראיתי בגלריה המדליקה Waterfall Gallery, שהקימה כאן אשת עסקים קוריאנית בשם קייט שין. הבעיה היא שהגלריה פתוחה רק למוזמנים, למקורבים או בהזמנת מקום מראש.  

רוצים לשמוע קצת על ספרות ישראלית? תוכלו ללכת ל-92Y ולשמוע שם את דויד גרוסמן, א.ב. יהושע, אתגר קרת, אסף גברון, עמוס עוז, סייד קשוע וגם ארי שביט, שחרש את אמריקה בשנתיים האחרונות  והפך למרצה פופולרי בזכות ספרו "הארץ המובטחת שלי". ויש גם סופרים ישראלים הכותבים עברית באמריקה וזוכים להערכה בקהילה הספרותית: רובי נמדר, מאיה ערד ואיילת צברי. בבית הכנסת הרפורמי סטיבן וייז פתחו תוכנית מיוחדת כדי למשוך ישראלים. באחרונה הופיע שם הסופר אשכול נבו, וגם ליאור רז בא לדבר על "פאודה". בית הכנסת גם אירח את המכללה לביטחון לאומי וחברי הקהילה יכלו לפגוש את מנהיגי העתיד של כוחות הביטחון. ספק אם בישראל אפשר היה לפגוש את החבר'ה האלה כל כך בקלות.

בתחום המוסיקה הפופולרית, הקהל הוא בעיקרו ישראלים החיים כאן ומיעוטם יהודים שביקרו בארץ. עידן רייכל מגיע לכאן כל כמה חודשים וממלא אולמות. גם לדיוויד ברוזה, המבלה על הקו בין תל אביב לניו יורק, יש כאן קונצרטים ובכלל זה קונצרט מסורתי-שנתי בתקופת חג במולד. משינה הופיעה באולם מופעים גדול ליד טיימס סקוור או בסיטי ויינרי, היקב של ניו יורק. ריטה הופיעה לקראת יום העצמאות בברוקלין ורמי קליינשטיין הופיע בנפרד ממנה לפני כמה שבועות, גם הוא בסיטי ויינרי. מנהל התוכניות של הסיטי ויינרי הוא שלמה ליפץ, ישראלי שהוא גם במקרה "כוכב" נבחרת הבייסבול של ישראל. אפילו היה בניו יורק אירוע מיוחד לציון המימונה. אני חושב שהבנתם את הפרינציפ. חיי התרבות הישראליים כאן פורחים.

הקונסוליה הישראלית עומדת מאחורי אירוע שנקרא Beyond, מעין Ted Talks הישראלי. בשנה הראשונה עשו את זה במאנה סנטר, מרכז תרבותי מדליק שחבל להחמיץ בג'רזי סיטי, בבעלותו של משה מאנה שקנה את פרסומו כבעלים של חברת ההובלה מוישעס וכיום הוא איל נדל"ן. לפני שבוע היה ה-Beyond  השני בתיאטרון באפר איסט סייד. האולם היה כמעט מלא.

אם אתם עוקבים אחר מדור האוכל של "הארץ", אתם בוודאי מודעים לכך שהאוכל הישראלי נחשב מאוד קול כאן. עשר דקות הליכה מ-Breads Bakery נמצאת ארומה, שם אפשר לאכול סלט ישראלי וחביתה כמו בתל אביב (אם כי יש שיטענו שהאוכל כאן טעים יותר מאשר בארומה הממוצעת בישראל). ואם אני רוצה משהו קצת יותר מזרחי, אפשר לנסות חומוס ב"חומוס פלייס", פלאפל ב"מעוז" או שיפודים ב"חומוס קיצ'ן", ב-TLV, ב"בוסתן" וגם ב"טאבון" (אין קשר לטאבון בארץ). הכל בסביבה. בסביבה היתה גם "סומסום", שהגישה פלאפל וחומוס מצוינים ושנסגרה בגלל מחירי הנדל"ן הגבוהים באזור. עכשיו צריך לנסוע למיד טאון כדי לטעום את הפלאפל של סומסום. ואם בא לי משהו מתוק, אני יכול לקחת את הסאבוויי ולאכול שוקולד של עודד ברנר. אחת המסעדות היותר חשובות בניו יורק, "11 מדיסון", היא בבעלותו של המיליארדר הישראלי-אמריקאי נעם גוטסמן. אבל האמת היא שמי שאוכל במסעדה הזאת לא יודע בדרך כלל על הקשר הישראלי שלה.

לא הרחק מארומה, ב-Lovella West, אפשר להסתפר אצל עודד גבאי שסיפר פעם את בנימין נתניהו. יש כאן הרבה מאוד לקוחות אמריקאים, אבל גם הרבה ישראלים. העברית היא שפה מאוד מקובלת כאן. ואם בא לי לקנות מתנה, אני יכול לקפוץ לאחת משתי חנויות "סבון" הנמצאות בסביבה. גבינות של "תנובה" אני יכול למצוא בפיירוויי, שנכנסה לפשיטת רגל אחרי שכמה כרישי פיננסים רכשו אותה, החליטו להגדיל את מספר הסניפים בצורה פראית ואגב כך הכניסו אותה לצרות.

מאמנות ואוכל לעסקים. הישראלים בולטים, למשל, בתחומי הנדל"ן. מגדל המגורים הגבוה ביותר בעיר, אפילו יותר מהאמפייר סטייט בילדינג, מומן על ידי חברה שבבעלותם של שני ישראלים, קיבוצניקים לשעבר מלוס אנג'לס, אבי שמש ושאול קובה, שגייסו לעזרתם קרנות פנסיה. אם אתם צריכים לשכור שטח משרדים תוכלו לעשות זאת עם חברת הנדל"ן שהיא אולי המצליחה ביותר כיום באזור ניו יורק, WEWORK, שהגיעה לא מכבר גם לישראל. אם אתם רוצים לקנות דירה (יוקרתית) לא כל כך גבוה בשמים, תוכלו לקנות דירה אצל מיקי נפתלי, רוני יצחקי, יצחק תשובה ומשה שוסטר. ייתכן מאוד שהבניין שבה תגורו יעוצב על ידי האדריכל המצליח ערן חן, שמתכנן כ-50 בניינים בניו יורק. שבעה מהבניינים שלו זכו כאן, באחרונה, בפרסים מטעם אגודת האדריכלים. אם אתם רוצים לשכור דירה, מאוד ייתכן שתשכרו דירה אצל עופר ירדני. החברה שלו, סטונהנג', מנהלת, כ-3,000 דירות. ואם בא לכם לקנות דירה בברוקלין, בשכונת ויליאמסבורג היקרה, לא מן הנמנע שתקנו דירה אצל חברת אדמה של דביר חושן כהן שעושה כאן חיל. ואם אתם רוצים לרכוש בניין מסחרי תוכלו להיעזר בשירותיהם של רון כהן ויואב אולסנר. אם אתם מחפשים דירה, תוכלו ללכת לאילן ברכה, ישראלי שהוא הבעלים והמנהל של משרד התיווך הגדול קלר וויליאמס. כך או כך, יש כאן הרבה מתווכים ישראלים. מסתבר שזה מקצוע פנטסטי למי שמהגר לארצות הברית. אם יש לכם מוטיבציה וחוצפה, ולישראלים בהחלט לא חסר משתי התכונות האלה, אפשר בהחלט להצליח כאן ולעשות הרבה כסף.

כאשר אני עובר על העיתונים כאן, אפשר להיתקל בתדירות די גבוהה בשמות ישראליים. למשל,  במקבילה של "גלריה" ב"ניו יורק טיימס" היתה, באחרונה, כתבה על סגירתה של רשת הבוטיקים לבגדים "סקופ" אחרי שנמכרה לחברת פרייבט אקוויטי ואיבדה גובה. הרוח החיה והמפורסמת של הרשת היתה סטפני גרינפילד. אבל בכתבה מוזכר כי השותף שלה הוא עוזי בן אברהם, ישראלי השומר על פרופיל מאוד נמוך, שהפך בינתיים לאיש נדל"ן.

העיר מלאה בעורכי דין ישראלים. למשל, משרד עורכי הדין שבלת. אתם צריכים רופא? יש כאן הרבה רופאים ישראלים. נזכיר שני רופאי לב בולטים, יצחק קרונזון מלנוקס היל ורוני שמעוני ממאונט סיני וסט, התופסים עמדות בכירות כאן. אם אתם צריכים פסיכולוג לכו לברוך פישמן. הבעיה היא שלוח הזמנים שלו מאוד מאוד עמוס.

ובחזרה להיי-טק. כאשר אני כותב את הכתבה הזאת ב-Breads Bakery אני פוגש את דניאל לאון, מנכ"ל חברת אטליס שיושב במנהטן. לאטליס מחלקת פיתוח ישראלית, שמשרדיה ממוקמים בתל אביב, ומשרדי הנהלה ושיווק במנהטן. מטרת החברה היא ליצור דרך חדשה, פשוטה ונוחה יותר לחיפוש של עסקים – ממסעדות וברים ועד לשרברבים או רופאי משפחה. הייחודיות של אטליס היא העובדה שהחברה אוספת את המלצות המשתמשים בצורה אוטומטית ומזהה קשרים בין המשתמשים לבעלי עסקים ברשתות חברתיות. לאון מבטיח שהחברה הצעירה שלו הולכת להכות שוק על ירך את המתחרה הגדולה שלה, YELP. נחיה ונראה.

יש לא מעט אירועים שבהם אפשר להתחכך עם ההיי-טקיסטים הישראלים. אם תבואו לאירועי DLD שמארגנת חברת בורדה ביחד עם יוסי ורדי, ש"כולם" מכירים בעולם ההיי-טק הניו יורקי, תוכלו לראות שילוב של מגוון אנשים מרתק. הרבה ניו יורקרים, בלי שום קשר לישראל, אבל גם לא מעט ישראלים מישראל ומניו יורק. פגשתי כאן חבר'ה ישראלים העובדים בגוגל ובאמזון. אגב, יום לפני אירוע ה-DLD התקיים כאן יום המיועד למפגש של אנשי היי-טק ישראלים ואמריקאים שארגן ורדי. ראיתי שם את אדם סינגולדה, המנהל את החברה הסופר מצליחה טאבולה, ואת רן הרנבו שמכר את החברה הישראלית שלו ל-AOL, הפך למנהל בכיר בה ועכשיו הוא מתחיל עם סטארט-אפ חדש שמנסה לקשר בין אמנים למעריציהם. המרכז הבינתחומי בהרצליה יקיים כאן בחודש הבא תחרות בין הסטארט-אפים שלו. במקביל יתקיימו שני אירועים באותו ערב, אחד של גיא פרנקלין לחברות היי-טק ישראליות והשני של ה-IAC, המיועד גם הוא לאנשי היי-טק ישראלים, שיכלול בין השאר את טל קינן, אמריקאי שעשה עלייה, הפך לטייס אף-16, נכנס לעסקי הפיננסים ועכשיו הוא כאן בניו יורק.

אצל ג'ואי לואו, יהודי אמריקאי המחובר לישראל, יש חממה של אנשי סטארט-אפ ישראלים. זרם הישראלים יגבר בעתיד, בעקבות הקמתה בניו יורק של האוניברסיטה הטכנולוגית המשותפת לאוניברסיטת קורנל ולטכניון. זהו הישג בלתי רגיל לטכניון וכבוד לישראל.

במעבר ההיי-טק לניו יורק, כמו גם בהשתלבות של הטכניון בפרויקט האוניברסיטה הניו יורקית החדשה, יש אלמנט של בריחת מוחות. אבל רבים מהישראלים העוברים לכאן שומרים על קשר חזק עם ישראל. אם משום שהם עובדים מול החברה שלהם בארץ או שסתם יש להם המון חברים בארץ. ההיי-טק מחבר ישראלים ואמריקאים לישראל. קחו, למשל, את איש העסקים חיים דבח. הוא נולד בירושלים והיגר עם משפחתו כאשר היה בן 15. הוא בנה לעצמו עסק אופנה משגשג. במשך השנים הוא העביר את הניהול לדור השני והחל להתעניין בהשקעות טכנולוגיות (היה מן המשקיעים הראשונים בחממת The Time של אילן שילוח וניר טרלובסקי). ביחד עם גל בריל, יזם טכנולוגיה ישראלי, הקים דבח בתחילת 2016 את חברת KidBox, שמאפשרת להורים ולילדים להזמין לביתם קופסת בגדים, בלי שיבחרו מראש אילו בגדים בדיוק יהיו בה. הקליעה לטעמם של הילדים והוריהם מבוססת על אלגוריתם מיוחד שפיתח צוות המהנדסים של החברה שעובד בישראל, אשר מנבא את העדפות הלבוש של ילדים בגיל 12-2, לפי שאלון קצר ומשולב משחק ומתאים להם את הבגדים שיאהבו. אם מישהו צריך דוגמה לכך שההיי-טק הישראלי מחבר יהודים וישראלים לשעבר לישראל, זאת הדוגמה. וזה קורה כאן כל הזמן. האם התחברות המחודשת לישראל ולישראלים היתה מתרחשת ללא ההיי-טק שעבר לכאן? לא בטוח.

ואם אתם צריכים אנשי יחסי ציבור שידברו אתכם בעברית, פעם היה רק מרקו גרינברג. לפני כמה שנים נכנס אריק פודר לפעילות פה והוא מתמקד בעיקר בארגונים יהודיים הרוצים להתחבר לישראל ולישראלים החיים בניו יורק אבל גם בעסקים. באחרונה זמיר דחב"ש הבין את היקפי הפעילות הישראלית בניו יורק והקים משרד שמיועד לשרת את החברות הישראליות הפועלות כאן.

תגידו, "אל תמהרו לניו יורק. האנטישמיות משתוללת בעולם וישראל היא הכי בטוחה ליהודים". מאוד ייתכן. עם זאת, הרושם שלי הוא שברגע זה, למרות גל האנטישמיות ברחבי העולם, ניו יורק היא אי די בטוח ליהודים ולישראלים. אולי זה ישתנה. נקווה שלא. זה לא שאין כאן ביטויים של אנטישמיות מדי פעם. זה יכול להיות ציור של צלב קרס בבית עלמין או קללה מפי עובר אורח או ביטוי שיכול להתפרש כאנטי יהודי מצד מוסד זה או אחר. באחרונה אף הוצת אוטובוס שמסיע תלמידים יהודים בברוקלין, שלמרבה המזל היה ריק. בימים אלה מוצגת בחברה ההיסטורית של ניו יורק תערוכה על אנטישמיות בעיר בשנים 1939-1919. המוצגים מטרידים מאוד. ישראלים מתפלאים לגלות מדי פעם שאת השואה כמעט ולא מלמדים בבתי ספר כאן והרבה סטודנטים, ובהם יהודים, לא בדיוק מתמצאים במה שהתרחש במלחמת העולם השנייה ובאסון שפקד את העם היהודי. כאשר בבית ספר פרטי בניו יורק ציירו ילדים צלבי קרס, ההנהלה עברה לסדר היום אף על פי שחלק גדול מהתלמידים הם יהודים, עד שהעניין דלף לעיתונות ופרצה סערה. רק אז החליט בית הספר לקיים שיעורים שבהם תוסבר מהות השואה.

אבל בסך הכל יהודים וגם ישראלים יכולים לחיות יפה מאוד בניו יורק, שהיא מטבעה עיר של מהגרים המגלים בדרך כלל סובלנות מרשימה זה כלפי זה. למשל, יהודים חסידים יכולים להלך ברחובות בבגדים המסורתיים שלהם בלי שיעשו עניין גדול מזה. הקהילה היהודית והיהודים האינדיווידואלים חיים יפה כאן ומעמדם החברתי, הפוליטי, הכלכלי איתן. בעיר יש המון בתי כנסת וביום כיפור, באזורים מסוימים, נראה כי הכל שובת. יחסית למקומות אחרים, כאמור, ניו יורק היא (כמעט) גן עדן. לפחות לעת עתה.