אחרי שכתבתי לפני כמה חודשים על הדרך שבה נראה שגולן טלקום מנסה לעשות הון מכך שבמקום להשקיע כסף בהקמת תשתית ולהכנס לתחרות בשוק הסלולרי כפי שהתחייבה כשקיבלה את הזיכיון, היא תמכור את עצמה לאחת המתחרות, העניין המשיך להתפתח באופן מעניין בתקופה האחרונה ולהמשיך לחשוף את האופן שבו מתנהל באמת העולם הקפיטליסטי מאחורי הססמאות של השקעות, תחרות ושאר אגדות יפות.
שני דברים בנושא שרציתי לציין כבר מזמן, אבל לא התפנתי לכתוב, על המעבר מעוני על בסיס קצבאות לעוני על בסיס עבודה, ועל חלקם של העובדים בתוצר שהם מייצרים.
בעמונה הולכת ומתפתחת מבוכה טרגי-קומית, שמדגימה במובן מסויים עד כמה ציבור המתנחלים מנותק מהמציאות בישראל.
שלי יחימוביץ פרסמה מיד לאחר הכרעת הדין במשפט אזריה פוסט הקורא לשקול ברצינות מתן חנינה לאחר שיגזר דינו. יש בו כמה אמירות חשובות, ועדיין הוא עורר בי אי-נוחות (ואצל אנשים קרובים שאני מעריך – התנגדות ברורה). אנסה לברר כאן למה, היכן היא מביאה אמירות חשובות, והיכן היא טועה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם לפני כמה ימים את דו"ח מדד הדמוקרטיה שלו לשנת 2016. בדו"ח
יש המון דברים מעניינים: למשל, במדדים הבינלאומיים, מצבנו לא רע בכלל ביחס למצב הכללי (אחרונים בערך בעולם הראשון, אבל עדיין בעולם הראשון) ונראה שהמדדים לרמה גבוהה של אופטימיות הם להשתייך לימין הישראלי, להיות בעל הכנסה גבוהה מהממוצע, או להיות לא-יהודי שמצביע למפלגות ציוניות.
בנוסף, מצאתי שם שלוש שאלות שמציעות לטעמי הצצה מרתקת על תפישת הזהות של הישראלים בשני הנושאים שמסעירים את הזירה הציבורית של החברה בישראל: הנושא העדתי והמתח היהודי-ערבי. להמשיך לקרוא
שלוש נקודות מתוך מה שמתרחש באזור שלנו תקופה האחרונה ששוות לטעמי יותר תשומת לב ממה שקיבלו.
בשנים בהן המציאות שמסביבנו משתנה מיום ליום, ודברים שחשבנו ליסודיים וכמעט טבעיים הולכים ומתערערים, נחמד לפעמים לפגוש יציבות רעיונית, שלא לומר קבעון וקפאון, כמעט קפסולות זמן. למשל, מרשים עד כמה מצליחים בכירי מק"י לשמר את הרטוריקה ואת עולם המושגים הקומוניסטיים יותר מ-25 שנים אחרי קריסת העולם הזה, ומבחינתם מה שקורה בסוריה הוא בסך הכל עוד שלב במאבק המתמיד של הלאומיות הערבית נגד האימפריאליזם הקפיטליסטי-אמריקאי באמצעותו בעלי בריתו הציונים והסעודים. וגם אצל האורתודוכסיה הפוליטית הפלסטינית נראה שאין כל חדש. אביא שתי דוגמאות שנתקלתי בהן לאחרונה.
אחת מנפלאות הקפיטליזם, לנפלא ולרע, הוא יצירת היישות המשפטית של חברה שהיא נפרדת מבני האדם שמחזיקים בה ומנהלים אותה. להם יש רכוש פרטי, שכביכול לא קשור לחברה. אבל כשהם קונים לרכושם הפרטי חלק מחברה שבה יש להם בעלות, או מוכרים לידיה חלק מרכושם הפרטי, קורים דברים משונים.
בזמן שכמה מהחברים הימנים בפיד שלי חגגו את נצחונו של טראמפ בבחירות לנשיאות, אני הולך ומקבל את הרושם שהצד השמאלי של הפיד נהנה מהשידור החוזר של מופע התקווה המופרזת, ההפתעה המחרידה ואחריה ההלקאה העצמית, תהליך שבעשור האחרון הוא נאלץ לשמור רק לאכזבה התורנית בבחירות לכנסת ישראל. באמצע, אני אנסה להציע כמה נקודות למחשבה על משמעות הבחירה בטראמפ.
