Adam Etzion

he eludes both hunters and philosophers

^אדם מסטול, גבירותי ורבותי.

איזה נהדר זה שאנחנו חיים בעידן שיש לנו איקונה שמיועדת לייצג, ספציפית, את התאווה לעוגיות.

He meets other children with stray dogs whom he fights, and then locks the dogs up in confined spaces to "train" them

Dark'n'gritty Pokémon reboot: Ash, a homeless orphan tramping through America with his dog,enters the brutal world of dogfighting to survive

ואני דואג נורא ונלחץ ומנסה למצוא אלטרנטיבות - ורק לפעמים הידיעה שמסע בזמן זה לא משהו שקורה מרגיעה אותי.

בעזרת ההבנה הטכני-מכנית שלי. אבל לפעמים אני נתקע על פרט שאני יודע שלא הייתי מצליח להתמודד איתו ושהיה הופך את חיי לבלתי נסבלים,

אני נכנס לפרטי פרטים ומתכנן אסטרטגיות התמודדות. באימפריה הרומית, לדוגמא, הייתי מתחיל לתקשר עם המעט לטינית שאני יודע ועולה לעמדה של כוח>

המחשבה על איך הייתי מתמודד אם פתאום הייתי מוצא את עצמי בתקופה היסטורית אחרת - שנות העשרים בשיקגו, ימי הביניים בצרפת - מעסיקה אותי המון

"לא נורא," אמרתי. "רוץ איתי עד סוף מעבר החציה." רצנו וצחקנו והיה לי קצת עצוב בלב כשנפרדנו לשלום.

אבל אהרון לא שמע אותנו.הוא היה עם אוזניות שכיסו את האוזניים."אה," המבוגר אמר.החיוך נמס לו מהפנים,והטון נהיה רציני."הוא לומד, מקשיב לשיעור."

הוא אמר. "הייתי לוחם בישיבת הסדר. אהרון!" הוא פנה לחרדי הצעיר, "אתה בא לרוץ?" "יאללה, אהרון, בוא!" אמרתי גם. >

החיוך שלו התרחב פי שניים והוא אמר "כן!" אז גם החיוך שלי התרחב פי שניים ואמרתי לו "טוב, אבל נשארו עוד איזה 11 ק"מ." "אל תראה אותי ככה,">

אני רצתי במקום בזמן שחיכיתי שהרמזור יתחלף, והחרדי המבוגר התחיל לדלג מרגל לרגל גם הוא. חייכתי אליו והוא חייך בחזרה, אז שאלתי אותו "אתה בא?" >

אתמול בריצה, כשחיכיתי לחצות את הכביש, נעמדו לידי שני גברים חרדים. אחד מבוגר עם זקן לבן וארוך והשני צעיר עם שיער פנים דליל ושחור. >